בעל הפול, ישמעאל בן פיאבי, ממשמרת ידעי' מעיר ציפורי

על כל זה ראה במקורות להלן
:)


ראה עמוד 151 [או במקור 745]

וכאן ופה
בן חמצן

הגז שאנו שואפים לריאותינו בכל נשימה ונשימה נקרא בפינו "חמצן". מונח עברי זה נטבע על ידי יחיאל מיכל פינס לפני כ-120 שנים, לצד שמות של יסודות כימיים נוספים כדוגמת המימן, הפחמן והחנקן. השם הלועזי של החמצן, oxigen, ניתן לו על ידי כימאי צרפתי במאה ה-18, בשל ההנחה (שהתבדתה בינתיים) כי כל חומצה (oxis) מכילה חמצן.

עד חידושו של פינס קראו הכותבים לחמצן "יסוד החמצי" או "יסוד החמץ", ואליעזר בן יהודה הציע לשם כך את "אבחמץ" (כשם שנהג בשאר היסודות – "אבמַים", אבחנק" ועוד).

מדוע בחר פינס דווקא בדגם "חמצן", "מימן" וכו'? אפשר שנהג כך בהתאם לכלל שטבע: "הגדולה במעלות למילה חדשה – אם אינה חדשה". כלומר, קודם שמזמנים מילה חדשה לאוצרה של העברית, יש לבדוק היטב שמא קיימת מילה מן המוכן שניתן לצקת לה משמעות חדשה.

בניגוד ל"אבחמץ" ול"יסוד החמצי" – המילה "חמצן" מופיעה כצורתה במקורותינו, גם אם בהקשר שאינו חיובי. במסכת יומא (דף ל"ט) מובא:

ארבעים שנה ששמש שמעון הצדיק… נשתלחה ברכה בעומר ובשתי הלחם ובלחם הפנים, וכל כהן שמגיעו כזית יש אוכלו ושבע, ויש אוכלו ומותיר. מכאן ואילך נשתלחה מאירה בעומר ובשתי הלחם ובלחם הפנים, וכל כהן מגיעו כפול, הצנועין מושכין את ידיהן והגרגרנין נוטלין ואוכלין. ומעשה באחד שנטל חלקו וחלק חבירו, והיו קורין אותו בן חמצן עד יום מותו.

הגמרא מביאה כהסבר לשם "בן חמצן" פסוקים שבהם חמץ מובנו חמס וגזל, וכן מפרש רש"י: "חמצן – גזלן". ברם, בתלמוד הירושלמי (פ"ו ה"ג) מובא אותו סיפור, ובו שמו של אותו כהן אינו בן חמצן אלא בן האפון:

משמת שמעון הצדיק ניטלה ברכה משתי הלחם ומלחם הפנים, והיה נופל לכל אחד ואחד מהן עד כאפון… מעשה בכהן אחד בציפורין שנטל חלקו וחלק חבירו והוא היה נקרא בן האפון עד היום.

על פי ההשוואה בין שני הסיפורים, כבר שיערו חכמים (ביניהם הרב ראובן מרגליות, בספרו על שמות וכינויים בתלמוד) שמובן המילה "חמצן" בבבלי אינו "גזלן", אלא שמה של קטנית, בדומה לאפון – וכנראה מדובר בגרעיני החמצה, החומוס המוכר לנו (בערבית, שממנה הגיע עדינו השם חומוס, הכתיב המדויק הוא חֻמֻץ).