לח.
א. מיד נח הים מזעפו. משמע שבגלל מסירות נפשו על המצוה נח הים.
ב. רהיטנו ברותים. צ"ב כוונת רש"י שזה קשור לריצה, האם הדלת רצה או הגברא הפותחה וסוגרה. ומה שהביא רש"י ב' פירושים על בריתים מתאים לב' לישני, ללישנא קמא כרתו הדלתות ברית, ולכן לא נפרדה המוטלת לים מחברתה שבספינה וללישנא בתרא בריית הים הצילתה.
ג. כל השערים נשתנו חוץ משערי ניקנור לפי שנעשו בו ניסים. כלומר כל ענין הזהב בשערים הוא כבוד שמים, ודלתות נחושת אלו שמזכירות את השגחתו ית' בעולמו מביאות כבוד שמים לא פחות משערי זהב על כן אין ענין להחליפם.
ד. פרק בשיר. אנחנו מורגלים כמו קטע וכדומה. מרש"י משמע כמו פרק של אצבע שהוא לשון קיפול, כך היה מכריע את הקול, ומשנהו בנעימתו.
ה. וחזרו בית גרמו. וכן להלן וחזרו בית אבטינס. יש גירסא יחזרו, וזה א"ש טפי שאמרו שיחזרו אבל לא רצו, דאילו לגירסתנו כבר חזרו ואיך עדיין סרבו לחזור. ובדוחק יש ליישב שבסופו של דבר חזרו אבל חוזר לספר השתלשלות הענין.
ו. בכל יום היו נוטלין. לכאורה הכוונה פעם בשבוע בעת האפייה. ולהלן גבי קטורת לכאורה הכוונה פעם בשנה כשעשו קטורת לכל השנה.
ז. אמרו להם חכמים מה ראיתם. נראה קצת דמתחילה דנום לכף חובה ולא שאלום, אבל כשראו שמן השמים משיבין אותן ומרבין שכרן עלה על דעת חכמים שכוונתן לשמים. ואגב צ"ב מה היה ההיתר לדונם לכף חובה מלכתחילה.
ח. כל פעל ה' למענהו. צ"ב מדוע שינו את הפסוק מכל הנקרא וגו' להאי קרא.
ט. ועל דבר זה מזכירין לשבח וכו'. וכן לעיל גבי בית גרמו. משמע שעוד קודם שלמדו שכוונתם לשמים והיו מזכירין אותן לגנאי על מה שלא לימדו, אבל בו זמנית שיבחום על נקיותם.

לח:
י. ואין מלכות נוגעת וכו'. מעשה בחופה שבא החתן להושיט הטבעת לכלה ונפלה מידו, ושוב הרימה ובא להושיטה ושוב נפלה. והיו העולם נרעשין, שמא סימן משמיא יש כאן, ועמד שם מרן הרב מבריסק זצ"ל ואמר תירגעו פשוט עוד לא הגיע הרגע הנכון...
יא. בין הנימין, עי' רש"י. ולולא דבריו היה מקום לפרש בין נימי מיתרי הקול. ומה שהיו נזקרים לאחוריהן, לא הוברר אם מבהלה או מהדף הקול.
יב היה כותבה בבת אחת. ידועין דברי המג"א לגבי קדושת ספרי הדפוס שיש שדנו שזה חיסרון שהכל נכתב בבת אחת, וכ' המג"א דמכאן משמע שזה מעליותא, ואין בזה חיסרון של כסדרן. ואגב עי' תו"י שהמעלה משום שאסור לדבר באמצע כתיבת ה', וזה נראה קצת זר, וכי כל כך קשה לשתוק רגע קטן כזה.
יג. בן קמצר לא מצא, עי' תו"י שגם הוגרס תירץ עצמו שלא יעשו כן לעבודה זרה משא"כ הכתב לא היה בזה לע"ז שום מעלה.
יד. ונותנת משקלו. ראה ברש"י משקל התוספת. ופלא שלזה לא שייך כלל מדידה יומיומית. ומה שדרשו טיפוחים היינו מלשון טפחים. ומה שרוה"ק משיבה אם ייהרג כהן ונביא, היינו שתמה הנביא על עונש משונה כזה והשיבוהו שחטאו עבירות משונות כאלו, בבחינת את אשר קרם מודיעם אות אשר עשו אינם מודיעים. ויל"ע אי יש קשר יותר עמוק בין הריגת כהן ונביא לאכילת בן טיפוחים.
טו. צדיק מעצמו ורשע מחבירו. עי' רש"י שנדחק. ובר"ח פי' דצדיק משבחים רק אותו, ומשמע קצת דאם ישבחו את כל הצדיקים זה יגרע שבחו, וצריך לשבח אותו עצמו להדיא על מעשיו. כלומר זה לא רק עידוד עבורינו לאהבת הצדק אלא גם שכר לו. אבל הרשעים מגנים את כולם כאחד. ומסתמא ההבנה בזה דאין המטרה לדון באותו רשע אלא לעורר בנפשינו שנאת הרע.
טז. עובדיה וכו'. במק"א הוסיפו שלכן התנבא על אדום ומפלתן מדה כנגד מדה, יבוא צדיק בין רשעים ויתנבא על רשע בין צדיקים. ועוד הוסיפו שהיה גר אדומי בעצמו, ולכן התנבא על אדום, בחינת מיניה וביה ניזיל ביה נרגא.
יז. עד שנברא צדיק כמותו. לכאורה אין הכוונה כמותו ממש שהרי פני משה כפני חמה וכו' וכן בדרך כלל בכל הדורות, אלא כמותו לפי ערך דורו.
יח. משל לאדם שהיה מוכר נפט ואפרסמון וכו'. קצ"ב הקשר לנמשל, וכי שייך כלפי מעלה שרוצים להשתתף בעשיית המצוה ולא רוצים להתלכלך במעשה העבירה.