חכמים דוחים את שיטת רבי יהודה במשנה מפני ש'אין לדבר סוף' שנחשוש לפטירת אשתו, ואמנם יש בתשובתם הגיון אם מדובר בחשש בעלמא, אם אשת הכה"ג בריאה.
אך הבה נניח שאשת הכה"ג חולה מאד ח"ו, וכבר סופנית וימיה ספורים ובכל רגע עלולה לעבור לעולם שכולו טוב, הרי לגביה באופן אישי החשש אינו חשש בעלמא כלל.
מדוע גם במקרה כזה לא הכינו לו אשה אחרת תחתיה, או לחילופין, כשם שלא הניחו לכהן אלמן להיות כהן גדול יכלו למנוע מכהן גדול כזה להתכונן לעבוד ביום הכפורים הקרב ?
ועוד, מה אם בימיהם ( שהרפואה לא היתה משוכללת כבימינו ואף בימינו )שהרבה יולדות היו קרובות למיתה מלחיים ( ראה ערך רחל אמנו ע"ה ), הרי אם אשת הכה"ג היתה בסוף הריונה, היה צריך לחשוש ולחשוש לחייה !
אפרופו, מדוע אין מעלים בפורום באופן אוטומטי וקבוע את אשכולות הפורום ממחזורי הלימוד הקודמים, הרי אין טעם לחזור על אותן שאלות והערות מהעבר ?