הגמרא מתארת לנו את ליצני דורו של דוד, שהקניטו אותו בשאלתם "מתי ייבנה בית המקדש" כשהם יודעים היטב את התשובה.
הגמרא הגיע לדיון הזה בצורה פתלתלה:
דיברנו על ר' ירמיה שמקפיד על רב אדא "אנא לא אמרית את מנא לך" -
מכאן עברנו לר' יוחנן שמקפיד על שתי הנהגות של ר' אלעזר, והשנייה היא על שאינו אומר הלכות בשמו, ופיוסו של ר' יעקב בר אידי ש"אלעזר דורש והכל יודעים שהתורה שלך היא" -
ואז שאלנו מדוע זה כל כך חשוב לר' יוחנן שיאמרו הלכות בשמו, וענינו "אגורה באהלך עולמים - וכי עלה על דעתו של דוד שיחיה לעולם אלא ..." -
(אגב קטע זה, על קפידתו השנייה של ר' יוחנן ועד הכומר של הענבים - נמצא כמעט מילולית בבבלי יבמות סוף פרק עשירי, עם מספר שינויים בשמות החכמים)
- וכן עוד קצת על אמירת דבר בשם אומרו, "יראה את בעל שמועה כנגדו" -
ולסיום חזרנו להוכיח שדוד לא עלה על דעתו שיחיה לעולם, להיפך היה מוכן שיתקצרו ימיו כדי שייבנה המקדש, אלא שהקב"ה אמר לו כלום שלמה בנך יבנה בה''מ אלא להקריב קרבנות ציבור חביב עלי צדקה ומשפט שאתה עושה יותר מן הקרבן

לענ"ד, כל הקישורים האלו לא באו במקרה בגלל דרכם של חז"ל ללימוד אסוציאטיבי, אלא להיפך חכמים השתמשו בכלי האסוציאטיבי כדי להגיע למסר שרצו לומר לנו:
מאוד חשוב לזכור כשעוסקים בבנין המקדש, שתחילה יש קומה ראשונה של יושר, של צדק, של משפט, ורק אחריה ניתן להתקרב אל ה' ולהתקדש (=להקריב קרבן במקדש);
ומאוד חשוב להדגיש זאת לפני הפרק בו נעסוק בהוצאת הכסף מהלשכה וההקפדה הקיצונית שלא יהיה ניתן לגנוב ממנה.