אולי מישהו יעזור לי להבין קושיית תוספות.

הגמרא מחדשת את הדין של "אינו שב מידיעתו", ששם לא מביא קרבן.

על מה מדובר?

אדם שנשבע שלא יאכל את הכיכר, ובאותו היום הצטער מאד והיה רעב ושכח את שבועתו ואכל את הכיכר. יש לנו אומדנא ברורה שגם אילו היה זוכר את שבועתו, היה אוכל את הכיכר מתוך צערו. (לא פיקוח נפש כמובן שאז זה מותר לכתחילה).

ולכן, אין אנו אומרים שחייב קרבן כי אינו שב מידיעתו, שאף אם היה יודע שאסור לו לאכול בגלל השבועה, לא היה מצליח להתגבר והיה אוכלה.

אומרים תוס' בדיבור המתחיל: מצטער ואכלה בשוגג מהו: וזה לשונם:

"פירש בקונטרס שאפילו היה זכור, היה אוכלה. וקשה דאם כן, למה נקט מצטער?"

לא כל כך הבנתי קושייתו, האם התוס' מתכוונים לשאול שניתן היה להעמיד בלי מצטער ומדובר באדם רשע?
הרי אף פעם איננו רוצים להעמיד ברשע. ברשיעי לא עסקינן.
לכן נקטו מצטער כדי שתהיה לנו סיבה מדוע היה בכל זאת אוכל.