קכא.

א. חשדי כהונה. זה נראה זר, כהן שאינו חושש לפסול קרבן ולגזול את הבעלים, אבל שמירה על טהרת ידיו תמנענו מלפגל. ובאמת שמצינו כגון זה בגזירה על טומאת עור, ובנודרין לחרמין, ובההוא שחיפש מקוה לטבילת עזרא לצורך אחר זנות, ובההוא עובדה שאבי הבן דאג לטהרת הסכין בשעת גסיסת בנו וכהנה רבות, ואכמ"ל בזה.

ב. שם. בפי' השני שהביא הרשב"ם לכאורה פלא שהרי יישאר למעשה שלמים. וכנראה דבזה באמת טועה הכהן, ומ"מ קושיית הרשב"ם דלזה התנא לא יקרא פיגול.

ג. ברכת פסח פוטרת זבח. צ"ב דפסח הוא ברכה מפורטת ואיך תועיל לזבח שאינו פסח, וכעין כללא דהעץ אינו מועיל לפרי האדמה וכדומה. ומה שאמרו דלרי"ש שפיכה עדיפא מזריקה ואלו שדינם בזריקה ששפכן יצא, צ"ב בכלל מה זו סיבה לברכה, ובפרט איך מהני שנוסח של פסח יילך על זבח אחר. ואגב. התוס' הביא כאן מהרשב"ם שלא כמו שהוא לפנינו ואכמ"ל.

קכא:

ד. פדיון הבן. מהסוגיא מוכח דהמצוה היא רק על האב, והכהן אינו שותף כלל במעשה המצוה, והוא רק הכתובת לקבל המעות. וכמדו' דבפוסקים ביו"ד סי' שה הוציאו מזה כמה נפ"מ לדינא. ולכאורה לפ"ז אין לכהן ת"ח שום ענין לבטל זמנו עבור פדיון. ויל"ע.

סליקא לה מסכת פסחים