דף צא.

א. והאונן. מרש"י משמע דבאמת יכול לאכול ואע"פ שאנינות נוהגת בדרך כלל מדרבנן בלילה שלאחריו, לא העמידו דבריהם ושרי ליה לאכול. ובאמת זה מפורש במתני' סוף עמ' ב' להדיא, דבשאר קדשים אסור לאכול ורק בפסח התירו לאכול. ואין לומר דלמעשה אסור לאכול ומ"מ שוחטין עליו אע"ג דידוע שלא יאכל ומשום דמן התורה מותר לאכול, כיון דלמעשה אסור לאכול לא יכול להיחשב לאוכליו.

ב. אם אירע בהן פסול, היינו לאחר זריקה כמו שכ' רש"י בתוך דבריו. אמנם למעשה אם יהיה ספק מתי אירע הפסול, גם כן לא יהא להן תקנה כמוזכר ברש"י מסוגיא לעיל.

ג. אלא בית האסורין דעכו"ם. ראה בתוס' בשם ירושלמי לישנא הפוכה, ונ"ב כעין זה בגיטין ב' לישני כאלו.

ד. אפשר דאמטו ליה. ראה מה בין בית אסורין דישראל בדורות האחרונים לבין עכו"ם בדורות הראשונים, שהיה ודאי שיתנו להכניס לו בשר פסח בשעות הלילה.

ה. ברש"י מנה ג' היכי תימצי נדירים בהן חובשים ישראל. כי בדיני ישראל אין חובשין גנבים וכו', אלא משלם חובו על פי בית דין או מקבל עונשו מיד אחר הדין. (ויל"ע בחייבי מיתות שמלינים דינן אי נחבש בלילה זה. וא"כ היה לרש"י למצוא עוד היכי תימצי, אלא דאולי אין זה מצוי או דמנה רק אלו שנתפרשו להדיא).

ו. חבורה של מאה. ברש"י נראה דסגי שיכולין לאכול כזית בין כולן יחד, וזה חידוש עצום דזה הרבה פחות מיחיד שיאכל ביותר מכדי אכילת פרס, ובכל זאת משמע לרש"י דדי בזה, מכיון שנאכל כזית מהפסח. (ידוע בזה דברי הביה"ל ע"פ תו"י ביומא, לגבי הגיעני כפול, דאע"פ דלגבי הגברא שאוכל פחות מכזית לא קיים מצות אכילת קדשים, מ"מ לגבי הקדשים נתקיימה מצותן כשנאכל מהן כזית על ידי רבים. ויל"ע אי סברא זו מוכרחת גם לגבי פסח דיש דין מיוחד של אוכלין. וצל"ע).

ז. ברש"י ד"ה ופרכינן לר' יוסי. לאו פירכא היא כולי האי. נ"ב אמנם עי' בעמ' ב' דמקשינן אפילו על רבי שמעון עצמו מדוע לא דורש כר' יהודה, עי"ש ברש"י ד"ה ר"ש נמי.

ח. נשים ועבדים משום תפלות וכו'. נ"ב כעין זה בברכות לגבי זימון.

צא:
ט. איש זוכה ואין קטן זוכה. פירש"י משום דאין בו שליחות. ועי' בראשונים רפ"ב דקידושין דלהצד שזכיה לאו מטעם שליחות אין זה הטעם אלא משום דאין לו יד לזכות. אמנם התוס' כאן הלכו בכל זה בדרך אחרת.