הגמרא בסוף "אלו דברים" מביאה את תירוצו של רב אשי, שרב שלומד שלא בעי עקירה לא סובר כהברייתא שבחול ישרף מיד, אלא לומד כרבי ישמעאל בנו של ר"י בן ברוקה שסובר שצריך עיבור צורה ולא נשרף מיד.

הגמרא דוחה את תירוצו כי ממאי שטעמו הוא מכיון שאין צורך בעקירה, דילמא טעמו הוא שסובר כרבה בר אבוה שגם פסול בגופו בעי עיבור צורה.

ולאחר מכן הגמרא מכריחה את דבריה כי ר' ישמעאל מדבר גם על מקרה שנטמאו הבעלים, ושם חיבים לומר שבעי עקירה.

שאלתי היא, מדוע הגמרא בתחילתה דוחה את רב אשי עם תירוץ שהוא בעצם ספק, שאולי סובר כרבה בר אבוה, ורק אח"כ מבססת עם הכרח מדברי ר' ישמעאל, במקום לומר מיד שאין אפשרות לומר שרב סובר כך כי ר' ישמעאל דיבר גם על נטמאו הבעלים?



ועוד שאלה בענין "עיבור צורה", מרש"י ד"ה "תעובר צורתו" לא מובן אם הענין בעיבור צורה זה משום לא לשרוף קדשים שפסולם לא חמור בביזיון, או משום כדי שיעבור על בל תלין ואז יהיה בו פסול הגוף?

ולפי ההסברים הנ"ל מה באמת טעמו של רבה בר אבוה שגם בפסול הגוף בעי עיבור צורה?


תודה למשיבים