הסתפקתי האם איסור כניסה למקדש בטומאה דומה ביסודו לאיסור לשהות במקדש בטומאה - "ולא יטמאו את מקדשי", או שאופיו דומה יותר למורא מקדש, ויסודו הוא בזילזול שאדם מביע בכך שניגש אל המקדש בטומאה.

שתי סיבות גורמות לי לנטות לאפשרות השניה, אך אין אלה ראיות מוכרחות:
א. הדיון אודות שיעור השתחוויה (טז ע"ב - יז ע"א) הוא רק בהקשר של מי שנטמא במקדש. משמע שעל כניסה למקדש בטומאה אין שיעור, ומרגע שנכנס מתחייב.
ב. בדף יז ע"ב הגמרא מחלקת בין איסור ביאה (שהוא רק כדרכו) לאיסור שהייה. אם האיסור היה בטומאת המקדש, לא אמור להיות הבדל בין דרך ביאה לדרך אחרת. רק אם עצם הגישה למקדש הוא הבעיה יש מקום לפטור אם זו לא דרך ביאה.

האם יש למישהו ראיות נוספות לצד זה או אחר?