לט.

א. בחרחבינא ועולשין. ברש"י הסדר הפוך. ואי בעינן לפי הסדר לכתחילה, הרי זה נפ"מ למעשה. אמנם ברש"י להלן כתב דמצוה בחזרת משום דנקראת מלשון חסה וסופה קשה ומשמע קצת דמלבד חזרת אין להקפיד על סדרן.

ב. בין לחין ובין יבישין. בעמ' ב' הביאו דזו דברי ר"מ אבל לחכמים יוצאין רק בלחים, וסתם משנה ר"מ ומ"מ משמע בפוסקים דהלכה כסתם משנה גם בכגון דא.

ג. שם. השמיטו במתני' נידון הכמושים דפליגי בה תנאי להלן, ולכאורה הטעם משום דזה נידון רק למי שפוסל יבישים. אמנם עדיין יל"ע דלהלן אי' דרק קלח יבש כשר ולא עלין, וכמושין הוא נידון בעלים דפסולים לכו"ע ביבישים, וא"כ באמת צ"ב אמאי הושמט במתני' לפרש דין הכמושין.

ד. ומצטרפים לכזית. מרש"י משמע דאין זה לכתחילה, ויל"ע.

ה. תני בר קפרא וכו' בחרחלין. ברש"י כתב דלא נתפרש. משמע דהוי משמע לרש"י דאין זה מרור דמתני'. ולו"ד היה אפש"ל דבר קפרא רק משנה הסדר, אבל הן אותן חמישה וחרחלין היינו מרור. ולהלן רבינא לא מזכיר את בר קפרא כמהדר אחר חזרת משמע דלדידיה באמת אין הוא בראש המרורים.

ו. רב יהודה אומר. צ"ל רבי יהודה.

ז. מדברי כולם נלמד ירק מר יש לו שרף ופניו מכסיפין. קצ"ע המציאות בחזרת ותמכא שלנו אי זה מתקיים.

ח. מה מצה מינין הרבה אף מרור מינין הרבה. אפשר דלכן נקטו במתני' חמישה מינין, אף דלכאורה אין זה חוק ולא יעבור אלא כל שיש לו שרף ופניו מכסיפין, כדי שיהא דומיא דחמשת מיני דגן שיוצאין בהן ידי מצה.

לט:

ט. מצה ומרור. לכאורה כוונת רבא להשיב דכעין דאורייתא תקון וצ"ב האי לישנא. ולעיל לו. איתא האי לישנא ושם פירש"י הוקש מרור למצה, וכזה הכוונה גם לעיל בעמ' א' מה מצה אף מרור, אבל כאן לכאורה אין מקום לפרש כן.

י. אין שורין. קצ"ב מדוע לא סיים כל דיני חמץ טרם דיני מצה ומרור.