יש שלושה מקורות לגבי קרנות חטאת שנותרו (או כי הגיע חודש ניסן, או כי איבד ושוב מצא):
1. משנתנו - שם ניתן להעביר את החטאת לחטאת של חג/ר"ח/חטאת חיצונית.
2. משנה בשקלים ו,,ו - קרבן חטאת הופך לקרבן עולה.
3. הברייתא לגבי שעיר הפנימי - ר"י - ימות, ר"ש ור"א - ייפדה (ירעה עד שיסתאב).

לא ברור לי היחס בין המקורות:
1. מה היחס בין משנתנו למשנה בשקלים? חשבתי שתחילה מנסים להעביר לחג אחר כך שעדיין יהיה חטאת, כשאי אפשר - אז עולה. אך לא משמע כך בלשון המשנה בשקלים.
2. האם גם לר"י אפשר להעביר חטאת של ר"ח לרגלים, ורק לגבי חטאת פנימית אמר שתמות,, או שגם במשנתנו יאמר שהחטאת תמות.

ניסיתי ליצור סיכום של המצבים השונים, וזה מה שיצא לי:
א. בשל יחיד -

בעולה - יכול להשתמש לעולת נדבה, אך אם רוצה לפדות - תרעה עד שתסתאב ואז יפדה,

בחטאת יחיד (שהתכפרו בעליה באחרת) - תמות.

ב. בשל רבים -

A. עולה

נגמרה השנה -

רבנן (רי”ח) - אפשר או לפדות גם בלי מום (או להשתמש לקרבן נדבה)

ר”ש - חייבים מום, ואפשר לעולת נדבה (קיץ המזבח), או לקרבן דומה (חטאת רגלים לר”ח).

[אבד ונמצא -

אין דין של “לב בי”ד” -

לכן מעביר לקרבן דומה (גם בחטאת),]

B. בחטאת -

1. בחטאת חיצונית/רגלים/ר”ח - ניתן להעביר לחג אחר - כי כולם נחשבים אותו קרבן (אם נגמרה השנה, אי אפשר כי זה משקלי שנה שעברה, אם אבד - אין “לב בי”ד”, לכן צריך שיחשבו כאותו קרבן),

ר”י - ?

2. כשאי אפשר להעביר לחג אחר (נגמרה השנה, חטאת פנימית) -

ר”י - תמות,

שאר הדעות - לא תמות, אלא - או לעולה (אך יש גזירה שלא (ר”ש)), או יפדו (רבנן - גם בלי מום (לב בי”ד), ר”ש ור”א - רק עם מום).

אשמח לדעתכם ועזרתכם