הגמרא שואלת בסוף הסוגיא אי קאי בחול, כיון דחל עליה נזירות היכי אתיא שבת ומפקעה ליה.

ולא זכיתי להבין, הרי ביום ראשון הוא נהג שמא אליהו בא בשבת (להחמיר שמא אין תחומין) והיום יבוא (או כבר בא) משיח ונזירותו חלה. ביום שני הוא כבר יודע שבן דוד לא בא ביום ראשון אבל נהג משום שמא אליהו בא ביום א' ובן דוד היום, וכן ביום ג' ד' ה' . ביום ששי הוא נהג למרות שידע שבן דוד לא בא אמש, אבל שמא אליהו בא ביום חמישי ובן דוד יבוא ביום ו'. אבל כד עייל שבתא, שוב הוא בטוח שבן דוד לא בא אתמול, וגם אליהו מובטח שלא בא בערבי שבתות ועל כרחך בן דוד לא יבוא היום, ושפיר אינו נוהג בשבת

ומה מקום יש לשאול שכבר חל, הרי בכל יום נוהג מספק וכשהיום נגמר הוא יודע שנהג חינם ומעולם לא חל עדיין.

אגב. מה נחמד שנזדמן דף זה בשבת קדש ונלמד לרוב במוצאי שבת כל האי סוגיא דאליהו. אבל קצ"ב המנהג לאומרו במוצ"ש משום דלא בא בשבת, הא מבואר בסוגיין דספק הוא, ואדרבא היה לאומרו בליל שבת אחר שבע"ש לא בא. ואפשר דאחרי יום ששי שידוע שלא בא היה באמת ראוי לאומרו, לפי ששבים לצפות לו, אלא דהרי בשבת ספק, ולא שייך להכריז על שוב הציפייה לו בספק, וממתינין עד מוצ"ש זמן סיום הספק, אבל לעולם עיקר שביתתו היא ביום ששי.