"ור' יהודה, התם מתקן הוא כדרב אשי, דאמר רב אשי מה לי לתקן מילה מה לי לתקן כלי, מה לי לבשל פתילה מה לי לבשל סמנין".

קשה מאוד, למה הוצרכה הגמ' בדעת ר' יהודה לסברות חדשות אלה (תיקון הגברא, בישול הפתילה), שנועדו למעשה לבאר מדוע המלאכה היא תיקון בגוף הדבר ולא סתם צורך צדדי? הרי זה סותר לכל מהלך רש"י לעיל, שביאר שלפי ר' יהודה די בעצם העובדה שהמלאכה היא לצורך כלשהו, גם אם הוא צדדי למלאכה (ומדוע הגמ' צריכה להגיע ל"בישול פתילה" ולחייב פתאום מדין בישול ולא מדין הבערה, כרב אשי, הרי די בסברה שהייתה כבר לעיל, שחייב על עצם ההבערה, משום שהיא אינה לצורך השחתה אלא קיום מצוות מיתת בי"ד).

לולא דמסתפינא הייתי אומר תירוץ המיישב את הגמ' היטב, והוא, שאין לגרוס בדברי הגמ' כאן "ורבי יהודה" (כי על ר' יהודה לא קשה כלל, כאמור), אלא "ורבי יוחנן" (והדבר היה כתוב בראשי תיבות, "ר"י", שנפתחו בטעות כ"רבי יהודה"). לפי זה, פירוש הגמ' מיושב כמין חומר, שכן כוונת הגמ' להקשות על ר' יוחנן, מדוע אינו מקבל את דעת ר' אבהו בהסבר מחלוקת ר' יהודה ור"ש לעיל, שהוא הסבר פשוט? ועל כך מתרצת הגמ', שר' יוחנן סבר שהצורך במילה ובהבערה אינו צורך צדדי כלל, ועל כן אין לכך קשר למחלוקת ר' יהודה ורבי שמעון, שלא כר' אבהו.

ובכך מיושבת גם קושיה עצומה נוספת שמקשים הראשונים על רש"י: כיצד אמר ר' יוחנן לרבי אבהו "פוק תני לברא", הרי רבי אבהו נתלה היטב בדעת רבי שמעון?!. אך לדברינו אתי שפיר, שכן ר' יוחנן סובר, שעצם סברת ר' אבהו, שהדבר תלוי בר' יהודה ורבי שמעון, אינה מוצדקת. ולכן אמר לו פוק תני לברא.

מיליון דולר (כן כאסמכתא וכן כטופסי דשטרי) למי שיראה לי שיש גירסה דומה או תירוץ דומה.