במבצע חומת מגן כיבוש שכם נעשה בידי חטיבת השריון 'יפתח'. עד לתום המבצע היו הלוחמים שוהים בלב העיר במשך כ-3 ימים רצופים כשהם בתוך הטנקים. הם לא היו יוצאים החוצה מחשש שייפגעו, ואפילו את הצרכים היו עושים בשקיות ומשליכים החוצה. אני הייתי רב החטיבה, ושאלו אותי מה לעשות בשבת, הרי לטנק יש דין של רשות היחיד וקיימת פה בעיה של הוצאה מרשות לרשות.
זכרתי את הגמרא בדף של היום (מסכת שבת דף ק ע"ב): "שופכין דידיה היכי שדי להו? ... - דשדי להו אדפנא דספינה. ... (דף קא ע"א) ושמע מינה: כחו בכרמלית לא גזרו, שמע מינה". ואמרתי שישליכו את השקית על דופן הטנק ומשם היא תתגלגל לארץ. כך נפסק שו"ע באו"ח שנה, א: "ומימיו יכול לשפוך על דופני הספינה והם יורדים לים, דכיון דלא זרק להו להדיא לים אלא מכחו הם באים, כחו בכרמלית לא גזרו", ובשו"ע או"ח שנז, ג: "אם היו יוצאים לכרמלית, מותר לשפוך על פי הביב". אמנם הרמ"א בסימן שנה הפנה לסימן שנז, שם הביא י"א שהקולא היא רק בספינה, אך סמכתי על הדעה הראשונה. גם גמרתנו סתמה ולא חילקה: "כחו בכרמלית לא גזרו". וכשבאתי והרציתי דברי לפני הרב מרדכי אליהו, אמר לי שיפה דנתי (מסכת ברכות דף ד ע"א).
בכל זאת, בלילה יסרוני כליותי. התינח לאומרים שבאין ס' ריבוא יש לעיר דין כרמלית. אבל בביאור הלכה בסימן שמה סעיף ז הביא ראשונים רבים החולקים. והביא הגר"א ראיה לדבריהם מדברי עולא במסכת ברכות דף נח ע"א: "נקיטינן - אין אוכלוסא בבבל. תנא: אין אוכלוסא פחותה מששים רבוא". והרי במסכת עירובין דף ו ע"ב אמרו: "הני אבולי דמחוזא, אילמלא דלתותיהן ננעלות - חייבין עליהן משום רשות הרבים", משמע שנהג בבבל דין רשות הרבים. ואגב, שמעתי שמממצאי חורבות מחוזא עולה שהיא היתה כפר קטן.
ואז נזכרתי בגמרא במסכת שבת דף ו ע"ב: "ולחשוב נמי מדבר?! דהא תניא: איזו היא רשות הרבים - סרטיא ופלטיא גדולה, ומבואות המפולשין, והמדבר! - אמר אביי: לא קשיא, כאן - בזמן שישראל שרויין במדבר, כאן - בזמן הזה". הרי שרשות הרבים תלויה במציאות של הילוך הרבים באותו זמן. ורחובות שכם בזמן העוצר, כאשר רק חתולים הִלְּכוּ בוֹ – כמדבר בזמן הזה דמי.