להעיר את הפורום מתרדמת החורף (כך נדמה לי).

דף צט ע"א. וגדולה חכמה שנאמרה בעליונות יותר מהתחתונות. ולכאורה מאי כולי האי ולמה הוצרכו לכך. ונביא כאן טעימה קטנה מתורתו של גאון הגאונים הרוגאצ'ובי בצפנת פענח (בהשמטות לסה"מ דף נד ע"א מדפי הספר) שכתב בעניין זה הסבר מדהים וזה תוכנו (ובכוונה תחילה לא העתקתיו שלשונו קצרה וארוכה, וכידוע): שהנה הקשו האחרונים דברי הרמב"ם מדידיה אדידיה, דמחד פסק דאין בניין ביהמ"ק בלילה וא"כ תו הו"ל מעשהז"ג, ובאותה הלכה פסק שנשים חייבות בבניין ביהמ"ק. וכתב הרוגאצ'ובי, שגם בקטנים מצאנו סתירה כעין זו, שבסנהדרין (סט:) משמע שלא עבדו במלאכת המשכן, ואילו באדר"נ פי"א מבואר שגם טפילים היו מביאים למשכן וכן משמע בעוד מקומות. ולכן מחדש הגאון שישנן שתי מצוות בכלל מצוות בניין ביהמ"ק: א. מצוות הבניין בפועל. ב. מצווה לבנות בית לשם הקרבת קרבנות. והנשים אינן חייבות במצווה הראשונה שהרי היא מ"ע שהז"ג כאמור אלא במצווה השנייה, שהרי גם הן בכלל הקרבת קרבנות ואף הן צריכות לכך. ונ"מ שאינן חייבות בבניין אלא בדבר שמעכב את הקרבת הקרבן, אבל דבר שאינו מעכב, שוב חוזר להיות מ"ע שהז"ג שנשים פטורות. ועפ"ז מסביר הסבר נפלא: בשבת (כח.) מבואר שעיקר המשכן היה היריעות התחתונות ואם קיפלה הרוח את היריעות העליונות היה המשכן כשר. והנה מבואר בתוס' גיטין (מה:) דלר"ת בדבר שאינן חייבות אינן יכולות להיות שותפות גם בהכנת החפצא של המצוה כגון עשיית ציצית וכד', וא"כ נמצא שלא היו יכולות לטוות אלא את היריעות התחתונות ולא העליונות, ולכן מבואר בשבת (עד: צט.) שטוו את היריעות על העיזים שזה בגדר חכמה ולא מלאכה, ואז כאשר ניתקו את הצמר מהעיזים נחשב הדבר כאילו נעשה מאליו וכשר.

שם ע"ב. אמר עולא לאחרים עושה מחיצה לעצמו לא כ"ש. עי' דומה לסברא זו בנדה (לה.), ושם יש שחולקים על סברא זו. ויל"ע אם יחלוק כאן אדברי עולא. ועי' תוס' בנדה שם (נה.).

דף ק ע"ב. וצריכי כו' ואי אשמעינן בימות הגשמיפם משום דמיטנפי לא איכפת להו וכו'. עי' סברות דומות בביצה (יח.:) בטעמא דמותר לטבול בשבת ודמיחזי כמיקר בין בימוה"ח ובין בימוה"ג. ועי' ברש"ש כאן שכתב דלעיל בפ"ק (ח:) הגירסא קצת שונה. וכוונתו דשם משמע מלשון הגמ' דבימות הגשמים נכנס לרקק משום שרוצה להתנקות מטינופו, ואילו כאן משמע הטעם שנכנס לרקק כיוון שבלא"ה מלוכלך הוא ולא איכפת ליה. ובאמת גם לשון הגמ' דפ"ק יש לכוון לכדהכא, כמו שיעויי"ש. ומיהו מגמ' ביצה הנ"ל מוכח דווקא כמ"ש בתחילה, שנכנס כדי להתנקות.

שם. סד"א ה"מ היכא דהוי ד' אבל היכא דלא הואי ד' מיפסעי פסעי לה. רש"י פירש דד' אמות קאמר. והרמב"ם פירש ד' טפחים. והרש"ש הקשה על רש"י דודאי פחות קצת מד"א א"א לפסוע בפסיעה אחת. אכן גם לפירוש הרמב"ם ק"ק, דעי' ברש"י לקמן (קיג:) דפסיעה בינונית היא אמה, וכ"פ עוד בעירובין (מב.) ע"ש. ואמה כידוע היא בת ו"ט, וא"כ אפילו אי הוי הרקק ד"ט, מיפסע פסעי לה.

שם. משפת מיא משחינן מיא ארעא סמיכתא. ובמסוה"ש ציין לגיטין (ח.) [ועיי"ש בחי' מהרצ"ח]. וע"ע דומה לזה בברכות (כה:) דמתכסה במים וקורא אוקמה דווקא במים עכורים משום דכארעא סמיכתא דמו, דאל"ה ליבו רואה את הערווה. וכאן משמע שבכל מים אמרינן הכי. ויש ליישב.

שם. שופכין דידיה היכי שדי להו. לכאורה יש תקנה לזורקם לים דרך למעלה מעשרה. עי' בסמוך ברש"י ד"ה אבל.