"תני תנא קמיה דרבי יוחנן: כל מצות לא תעשה שיש בה קום עשה, קיים עשה שבה - פטור, ביטל עשה שבה - "חייב; א"ל: מאי קא אמרת? קיים פטור, לא קיים חייב, ביטל חייב, לא ביטל פטור, תני: ביטלו ולא ביטלו. ורבי שמעון בן לקיש אומר: קיימו ולא קיימו. במאי קא מיפלגי? בהתראת ספק קא מיפלגי, מר סבר: התראת ספק שמה התראה, ומר סבר: התראת ספק לא שמה התראה".

כך גירסתינו בש"ס.

אבל גירסת הרי"ף דף ג ע"ב: "תאני תנא קמיה דרבי יוחנן: כל מצות לא תעשה שיש בה קום עשה, קיים עשה שבה - פטור, ביטל עשה שבה - חייב; אמר ליה רבי יוחנן: מאי קא אמרת פטור, לא קיים חייב, ביטל חייב, לא ביטל פטור, תני: קיימו ולא קיימו. כלומר אף על פי שלא בטלו לעשה כיון שלא קיימו לוקה על לא תעשה".

וכן גירסת הרמב"ן והריטב"א.

לגירסה זו, כיון שהלכה כרבי יוחנן לגבי ריש לקיש (יבמות דף לו ע"א; בבא בתרא דף קכט ע"ב; חולין דף עז ע"א), הלכה שלוקין על לאו הניתק לעשה, אלא אם כן עשה את העשה. וכן פסק הרמב"ם בהלכות סנהדרין יח, ב: "וכל לאו שניתק לעשה, כגון לא תקח האם על הבנים, לא תכלה פאת שדך, אין לוקין עליו אלא אם לא קיים עשה שבהן".

וכ"כ השו"ע ביו"ד רצב, ו: "אם נטל האם מעל הבנים ולא שלחה, ישלחנה ופטור".

כלומר שאם לא שילחה ומתה חייב. כמפורש ברמב"ם שחיטה יג, א.

וכ"כ השו"ע בחו"מ צז, יד: "אלמנה, בין שהיא עניה בין שהיא עשירה, אין ממשכנין אותה שלא בשעת הלואה, ואפילו שליח בית דין. ואם עבר וחבל בגד אלמנה, מחזירין ממנו בעל כרחו... אבד המשכון או נשרף, קודם שיחזיר, לוקה".

ואולם סיים שם בביאור הגר"א: "אלא דגירסת הרי"ף צ"ע", והביא קושיות העולות מהסוגיה על גירסת הרי"ף. כך דברי הרא"ש בפרקנו סימן א: "ורש"י גורס תני בטלו ולא בטלו, וכל הסוגיא מפורשת ומתישבת לפי גירסתו והיא עיקר".