עה.
המותח חוט של תפירה בשבת – חייב משום תופר.

הלומד דבר אחד מן גדופי (מין המגדף ומסית) – חייב מיתה. ואפי' דבר תורה אסור ללמוד ממנו.
לימוד כשפים – אסור לשם עשייה ומותר להבין (להתגונן) ולהורות (בדין נביא שקר).
אמגושא – לרב היינו גדופי, לשמואל מכשף.
לרש"י חולקים בכל דוכתא, להערוך בענין פרעה. (לתוס' מקום אחד ולא נתפרש, ואולי כוונתם כרש"י)

היודע לחשב תקופות ומזלות ואינו מחשב – אמר רב דאסור לספר הימנו.
לריב"ל עליו נאמר פועל ה' לא יביטו וגו', ולר' יונתן עובר על ושמרתם ועשיתם וגו'.

דישה – לת"ק רק בגידולי קרקע ולרבי יהודה בכל דבר.
הצד חילזון ופוצעו – חייב משום צד. ולר"י על פציעתו גם משום דש.
אם פצעו בעודו חי – לריו"ח חייב גם משום נטילת נשמה, לרבא פטור (פס"ר דלא ניחא ליה)
(ועי' בתוס' חידושים גדולים ורבים בסוגיא זו דצד חילזון).

השוחט – חיובו משום נטילת נשמה, וה"ה חונק וכדומה.
אם רצונו למכור ומעוניין בצביעת בית השחיטה בדם – חייב לרב גם משום צובע, ושמואל פליג.