סו.
יציאת הקיטע בקב שלו (דפוס לרגלו הקטועה) – רבי מאיר מתיר (וכ"ה לר"ע) ורבי יוסי אוסר.
(כך גירסת רב, ואף שמואל ור"ה הסכימו לכך, וגירסת רב חנן בר רבא והכרעת רב יוסף טעות).
(מרש"י משמע דלרבי יוסי אסור מה"ת, ולתוס' הוא רק גזירה דילמא מיפסיק ואתי לאתויי).
(מקל למשותק – מותר לצאת בו. תוס').
אם אין לו בית קיבול כתיתין – אינו טמא כלל. (קיבול השוק אינו נחשב בית קיבול. רש"י).
אם יש לו בית קיבול כתיתין – טמא במגע. (ככל כלי עץ עם בית קיבול).
ובמדרס – לאביי טמא (כי לפעמים נסמך עליו) ולרבא טהור (דאינו מיועד לסמיכה).

הסמוכות של הקיטע (ההולך על שוקיו והן כמין נעלי עור לשוקיו) – טמאין מדרס, ויוצאין בהן בשבת,
ונכנסין בהן בעזרה (כיון שאינן בראש רגלו).

כסא הקיטע (הקשור לאחוריו, והולך בעזרת ידיו) וסמוכות שלו (נעלי רגליו שאינו הולך בהם) –
טמאין מדרס (דיושב על הכסא וגם קצת נשען ברגליו על הסמוכות),
ואין יוצאין בהן בשבת (לרבותיו דרש"י משום שאין בהם צורך כ"כ,
ולרש"י משום דדילמא מישתלפי מתוך שהן תלויות).
ואין נכנסין בהן בעזרה (דהן בראשי רגליו כשאר מנעלים).
וריו"ח להלן תני בה ואשה חולצת בו.

לוקטמין (אביזרי ליצנים, עי' להלן) – טהורין (דאינם כלי) ואין יוצאין בהן בשבת.

חליצה בסנדל שאינו של החולץ, או בסנדל של שמאל בימין – כשירה.
(חליצה בשמאל – פסולה, גז"ש ממצורע).
בסנדל של עץ – תנן דכשירה, ואמר שמואל דהיינו לר"מ אבל לר' יוסי פסולה.
(לרש"י היינו כפשוטו דלדידיה עץ ל"ה מנעל, ולתוס' צריך לדחוק דמשום דמישתליף ל"ה מנעל).

סנדל של סיידים – לר"ע טמא מדרס ואשה חולצת בו ויוצאין בו בשבת., ור"מ דמתניתין כוותיה.
ותנן דלא הודו לו. לר"ה היינו ר' יוסי הנ"ל (משום דהוי מעץ או דמישתליף).
ולרב יוסף (או רבא) היינו ר' יוחנן בן נורי.
(לפ"א ברש"י הסנדל הזה מעץ, וכמו דריב"נ מטהר כוורת קש כיון שאין רגילות ה"ה בזה,
ולפ"ב ברש"י וכן הוכיחו התוס', הסנדל מקש, וס"ל לריב"נ דכלי קש ל"ה כלי עץ ודלא כר"ע).

כוורת של קש ושפופרת של קנים – ר"ע מטמא וריב"נ מטהר.
(במתניתין דכלים הגירסה מחצלת קש ושפופרת קש, וכן הגיה הגר"א כאן).

עגלה של קטן (לרש"י יושב עליה, ולתוס' לאימון בהליכה) – טמאה מדרס אף לאביי.
מקל של זקנים – טהור לגמרי, אף לרבא.