לא מובן לי הקטע המודגש להלן:
ההיא איתתא דאתאי סהדי ואישתקור אייתי סהדי ואישתקור אזלה אייתי סהדי אחריני דלא אישתקור אמר ריש לקיש הוחזקה זו ... א''ל רבי יוחנן אם הוחזקה זו כל ישראל מי הוחזקו ... לימא ריש לקיש דאמר כרבי יהודה ורבי יוחנן דאמר כרבנן אמר לך ריש לקיש אנא דאמרי לך אפי' לרבנן עד כאן לא קא אמרי רבנן התם דליכא דקא מהדר אבל הכא איכא הא דקא מהדרא ורבי יוחנן אמר לך אנא דאמרי אפי' לרבי יהודה עד כאן לא קאמר רבי יהודה התם דאמרינן אטו כולי עלמא גבי הני הוו קיימי אבל הכא הני ידעי בסהדותא והני לא ידעי בסהדותא:

במקרה של ההיא איתתא - טוען ריש לקיש שהיא מחפשת לבקש ולשכור עדי שקר. זה מובן.
אבל בנוגע למשנה - מדוע ריש לקיש טוען ש"ליכא דקא מהדר"? - נכון שאין גורם זר ששוכר אותם להרגילם תמיד לבוא לבית דין ולהזים את כל הבאים, אבל הם עצמם אלו שבעצם חוזרים ועושים זאת מרצונם כל הזמן!
הם = ההיא איתתא:
ההיא איתתא שוכרת אחרים
הם "שוכרים" את עצמם!