לג.
בעוון עינוי הדין (השהייה לאחר שהוברר) ועיוות הדין (במזיד) וקלקול הדין (מרשלנות) וביטול תורה – חרב, ביזה, דבר, בצורת, בני אדם אוכלין ואינן שבעין ואוכלין לחמם במשקל.
בעוון שבועת שוא (לשנות הידוע) ושבועת שקר וחילול השם (גדול שאינו נזהר במעשיו) וחילול שבת - חיה רעה רבה, בהמה כלה, בני אדם מתמעטין והדרכים משתוממות.
בעוון שפיכות דמים – בית המקדש חרב ושכינה מסתלקת מישראל.
בעוון גילוי עריות ועבודת כוכבים והשמטת שמיטין ויובלות – גלות, ואחרים יושבין במקומם.
בעוון נבלות פה – צרות רבות וגזירות קשות, בחורים מתים, אלמנות ויתומים לא נענים.
ואפי' גזר דין חתום לטובה של שבעים שנה, מתהפך לרעה.
ומעמיקין לו גיהנום, ואף למי ששומע ושותק.

הממרק עמו לעבירה (לרש"י פונה מעסקיו) – חבורות ופצעים, והדרוקן עבה.
ג' מיני הדרוקן – עבה, של עבירה. תפוח, של רעב. דק, של כשפים.
השהיית נקבים, מביאה הדרוקן, ורבים חללי הדרוקן מזה מאשר מהדרוקן של רעב.
ד' סימנים; הדרוקן (עבה), סימן לעברה. ירקון, סימן לשנאת חינם. עניות בתורה, סימן לגסות הרוח. אסכרה, סימן ללשון הרע (ולעוד דברים כלהלן).

לג:
אסכרה באה לעולם – לת"ק (ולהלן לרבי יהודה) על אכילת טבל. לראבר"י אף על לשון הרע.
לר' שמעון בעון ביטול תורה (ונשים על בעליהן ונכרים על ישראל ותינוקות על אביהן),
תינוקות של בית רבן מתים במקום פרנסי הדור.
(ומשמע דאם מתים באסכרה לר"ש הוא על ביטו"ת של הדור, כשאין צדיקים לתופסם,
ועוד משמע ברש"י דתפילה בזכות אבות יכולה להגן על התינוקות שלא ייתפסו).

לבישת בגדים לתפילה קודמת ללבישתם בעת הלימוד.
אין רצון הבורא שיקפידו הצדיקים על בניו שעוסקין בחיי שעה ויענישום.
אדם שאירע לו נס, ראוי שיתקן דבר באותו מקום.

לד.
מקום שהיה בו בית הקברות גמור, לא ניתן לפנותו.
מקום שהיה בחזקת טהרה ורק נאבד בו קבר, ניתן לטהרו. וכך עשה רשב"י.
לרש"י טיהרו ר' שמעון בדרך נס ע"י תורמוסין. (כפה"נ ל"ג כל היכא דהוי קשי וכו').
לגירסתינו לפירוש תוס' על ידי סדינין שרויים במים.
ראוי לתלמידי חכמים לסייע זה לזה בדבר הלכה.