א. בשכר שמשהין. משמע דאין זה רק מהלך טבעי דמשום שמשהין גורמים שתזריע תחילה, אלא שכר הוא עבור ההשתדלות בזה.

ב. מטמא משום כתם. פלא שהעתיקו התוס' דברי רש"י בלא תוספת. ואמנם מצינו כזאת במסכתות אחרות (כגון ביצה ועי"ש בצל"ח ומהר"ם ועוד בטעמא דמילתא, ורגליים לדבר שהם תוס' שנתחברו לאחר שריפת התלמוד ורש"י עמו, ונתחכמו להביא כל דבריו במקום שאינו רק הפשט שזאת זכרו בעל פה). אבל לא מצינו כן במסיכתין.

ג. שהטפה של מיתה. כמדומה שכאן אין מתפרש טפה כמר מדלי, אלא הטפטוף של מיתה והכוונה לרביעית או לכה"פ לרובה.

ד. (עא:) מערה אין נוגעת לא. קצ"ב מאי קשיא ליה ומאי מתרץ. אם לא נראה לו שבזה גופא נחלקו ראשונה ואחרונה אי חולין על טהרת הקדש כקדש, (חוץ מפלוגתא אי טבו"י כשני לקדש או כראשון לב"ה וכאב לב"ש), א"כ מאי משני אבא שאול, הא זה רק מבאר את הפלוגתא השניה. וכנראה בספר שמציין מהר"ב רנשבורג עומד בזה ואינו תח"י. וראיתי בתפאר"י שכנראה בא ליישב זאת ולא עמדתי היטב על כוונתו, וקצת נראה דר"ל דבס"ד לא ידענו דיש שיטה כזו של אב"ש, וחשבנו שבאו להחמיר מסברא, והיה קשיא להו אם באים להחמיר בזה איך מקילין בענין טהרת הקדש, ועל זה משיבים שבאמת באו להקל, אלא דבענין גדר טבו"י לקדש, נודעו משיטת אב"ש והכריעו כוותיה. ויל"ע.

ה. וב"ה אומרים אינה צריכה טבילה. עי' רש"י דלקדשים מודו. וקצת נפלאתי על מש"כ רש"י דביאת מקדש לאו כקדשים לענין זה ונכנסת למקדש ללא טבילה באחרונה, והלא מקדש וקדשיו שוו לכל מילי ובפרט לענין מחוסרי כפרה. ויל"ע.

ו. חוץ ממשקה הזב שהוא אב הטומאה. הגר"א מחק שהוא אב הטומאה. אמנם אם נגרוס יל"פ כמפרשי המשנה (שנלמדה בימים אלו למתאמצים לסיים משניות זרעים טהרות עם שאר הש"ס), דבא לומר דרק רוקו ומימי רגליו, ולא דם מגפתו וכדומה. כלומר הני משקי שהן אב הטומאה הן מעיינותיו לטמא טומאה חמורה ולא אחרים.