א. תוד"ה ומת ואי משום סמיכה. אע"ם דרש"י כתב בתחילת עמ' ב' דאין סמיכה באשם, התוס' לשיטתייהו שם דפליגי עליו.

ב. (ע:) כאן בעושין תשובה. הגרי"פ כתב להפוך הדיבורים. אמנם בסיוע מזה הב"ח הפך בגמרא את הסדר. מסתמא גם בגלל שקודם שאלו מתורה ואח"כ מנביא.

ג. לאחר שנשא שלמה את בת פרעה. מצינו שבאותה שעה נעץ גבריאל קנה בים ונעשה מזה כרך גדול של רומי, העיר הלוחמת בירשלים ומחריבתה. והיא האף והיחמה נגד ירושלים. ודוק.

ד. שלשה דברי בורות לכאורה התינח ב' הראשונות י"ל דמילתא דפשיטא היא דאין נציב מלח וחי מטמאין, אבל השלישית הא לא ענה ומאי בורות בזה. וכנראה דזה גופא לשאול על דבר שאינו בזמנינו וכשיהיה נוגע יהא קל להתיישב או לקבל ממשה היא גופא בורות. ודומה שזה חידוש גדול וכמה הלכתא למשיחא שנינו.

ה. משל למלך בשר ודם. ליקרת חביבות התוה"ק נוסיף שבמדרשים מובא משל למלך שבא בנו מבית הספר ורצה לאכול אמר לו המלך קח ממה שעל השולחן, אמר הבן איני רוצה אלא ממה שבתוך פיך, נטל המלך חתיכה שבפיו וחלק ממנה לבנו. וזהו מפיו דעת ותבונה. ומבאר המהר"ל בנתיב התורה ששאר החכמות הן כאוכל שעל השולחן. הקב"ה הטביע את הטבע בחכמה והטבע מזומן לכל חכם להתבונן בו ולהחכים מתוך עמידה על סודותיו. אבל התורה בטהרתה אינה בטבע, אלא בשעה שאדם לומד, באותה שעה כביכול הוא מקבל אותה מהשי"ת. בבחינת מפיו. ולכן על חכמי האומות מברכים שנתן מחכמתו, ה' נתן בכך שהניח בטבע, אבל על חכמי ישראל בתורה, מברכים שחלק, בבחינת קבלת חלק מתוך פיו של הקב"ה. ראה שם שביאר בזה את הלשון נותן התורה בהווה, ועוד עניינים רבים. והוא נורא למתבונן.

ו. ישא ויתן באמונה. הגר"א מחק ירבה בסחורה. משמע דבקשת רחמים עם מו"מ באמונה יכול להעשיר בלא להרבות בסחורה.

ז. אשה ההוגנת לו. בפשטות הכוונה למיוחסת הכשרה לינשא לו. והלשון "לו", משום דיש פסולות קהל שלאחרים פסולות, ולו כשרות, אם גם הוא פסולי קהל, או גר שאינו קהל וכדומה. או גרושה דלכהן אינה הוגנת ולישראל הוגנת וכדומה.