"לא פגעו בו קנאין מהו?
אינשייה רב לגמריה. אקריוהו לרב כהנא בחלמיה: (מלאכי ב, יא) בָּגְדָה יְהוּדָה וְתוֹעֵבָה נֶעֶשְׂתָה בְיִשְׂרָאֵל וּבִירוּשָׁלִָם כִּי חִלֵּל יְהוּדָה קֹדֶשׁ ה' אֲשֶׁר אָהֵב וּבָעַל בַּת אֵל נֵכָר.
אתא אמר ליה: הכי אקריון. אדכריה רב לגמריה:... ובעל בת אל נכר - זה הבא על הנכרית, וכתיב בתריה: (מלאכי ב, יב) יַכְרֵת ה' לָאִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂנָּה עֵר וְעֹנֶה מֵאָהֳלֵי יַעֲקֹב וּמַגִּישׁ מִנְחָה לַה' צְבָאוֹת. אם תלמיד חכם הוא - לא יהיה לו ער בחכמים, ועונה בתלמידים. אם כהן הוא - לא יהיה לו בן מגיש מנחה לה' צבאות".

בזמן החורבן, התפילה ממלאת את מקום הקרבנות. כגון שאמרו בבמדבר רבה פרשה יח, כא:
"אמרו ישראל: רבונו של עולם, בזמן שבית המקדש קיים היינו מקריבים קרבן ומתכפר ועכשיו אין בידינו אלא תפלה... יהי רצון מלפניך שתהא כפרה עלינו, (הושע יד) ונשלמה פרים שפתינו".
גם לימוד הדבר יש בו כח כעין המעשה.
וכך בענין הקנאה.

הקינאה אינה באה מכח שורת הדין, ולא נעשתה בידי המנהיג והרב משה - גדול הדור בתורה. אלא בידי תלמידו הכהן – פנחס, אשר גם עורר את הצורך, וגם ביצע. כדברי רב עצמו (סנהדרין דף פב.)
"תפשה בבלוריתה, והביאה אצל משה. אמר לו: בן עמרם! זו אסורה או מותרת? ואם תאמר אסורה - בת יתרו מי התירה לך? נתעלמה ממנו הלכה, געו כולם בבכיה, והיינו דכתיב: והמה בכים פתח אהל מועד. וכתיב: וירא פנחס בן אלעזר, מה ראה? - אמר רב: ראה מעשה, ונזכר הלכה. אמר לו: אחי אבי אבא, לא כך לימדתני ברדתך מהר סיני: הבועל את הנכרית קנאין פוגעין בו! - אמר לו: קריינא דאיגרתא איהו ליהוי פרוונקא".

כך בתלמוד העונש, היה צורך בתלמיד הכהן - רב כהנא, להזכיר לרבו - רב, גדול הדור בתורה. וכן הוא אשר ביצע מעשה קנאה. במסכת בבא קמא דף קיז.
"ההוא גברא דהוה בעי אחוויי אתיבנא דחבריה, אתא לקמיה דרב, א"ל: לא תחוי ולא תחוי, א"ל: מחוינא ומחוינא. יתיב רב כהנא קמיה דרב, שמטיה לקועיה מיניה".

שמעון, היתה בו מידת הקנאה, במעשה שכם, ויצא ממנו זִמְרִי בֶּן סָלוּא.
זהו שאמרו בהמשך הגמרא, סנהדרין דף פב:
"בן סלוא - על שהסליא עונות של משפחתו".
שהיה נשיא בית אב לשמעני, ונתגלה בו ששורש הקנאה במשפחתו היה פורה ראש ולענה.

ואילו לֵוִי, שותפו במעשה שכם, הוריש לבניו את כח הקנאה, (דברים לג, ט) הָאֹמֵר לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ לֹא רְאִיתִיו וְאֶת אֶחָיו לֹא הִכִּיר וְאֶת בנו בָּנָיו לֹא יָדָע. ככתוב (שמות לב, כח) וַיַּעֲשׂוּ בְנֵי לֵוִי כִּדְבַר מֹשֶׁה וַיִּפֹּל מִן הָעָם בַּיּוֹם הַהוּא כִּשְׁלֹשֶׁת אַלְפֵי אִישׁ.
וביחוד לזרעו של אהרן, בהמשך הגמרא:
"בקשו מלאכי השרת לדחפו, אמר להן: הניחו לו, קנאי בן קנאי הוא, משיב חימה בן משיב חימה הוא. התחילו שבטים מבזין אותו: ראיתם בן פוטי זה, שפיטם אבי אמו עגלים לעבודה זרה, והרג נשיא שבט מישראל! בא הכתוב ויחסו: פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן. אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: הקדם לו שלום, שנאמר (במדבר כ"ה) לכן אמר הנני נותן לו את בריתי שלום. וראויה כפרה זו שתהא מכפרת והולכת לעולם".
ופירש רש"י: "בן קנאי - משבט לוי שקינא במעשה דינה דכתיב (בראשית לד) הכזונה יעשה את אחותנו.
בן משיב חמה - אהרן במעשה דקרח דכתיב כי יצא הקצף וכתיב ויתן את הקטורת".