א. רבדי דכוסילתא. לכאורה ה"ה כל פצע, וא"כ זו חומרא גדולה שכל פצע טפי מג' ימים חייבת לקלפו, ויל"ע בפוסקים איך הובא בהם דין זה.

ב. כאורגת ומניקה. ברש"י לגבי נגע הן תרי מילי. אבל לגבי טבילה צריכה לקיים שניהם. ועי' בהלכות הרמב"ן שבסוף חידושיו לנדה שכתב יסוד גדול, דאע"ג דקודם טבילה צריכה להתבונן היטב במעמדה ובעצימת עיניה ושפתיה וכו', מ"מ לאחר שעלתה מן הטבילה לא תחוש לכלום ותחזיק עצמה שעשתה הכל כהוגן.

ג. (סז:) רובו ואינו מקפיד גזרו. ידוע שהגר"ח מבריסק היה בוחן בת"ת בעירו את הנערים, ונותרו בזכרון זקני בריסק כמה שאלות חריפות, וזו אחת מהן. אם רבנן חייבוהו להסיר את רובו למרות שאינו מקפיד, א"כ כעת הוא כבר מקפיד משום הדרבנן, וא"כ לכאורה הדר להיות רובו המקפיד דחוצץ מה"ת. והתשובה שציפה לה הגר"ח היא דגם עכשיו הוא מקפיד רק על העודף על החצי, להעמידו על מיעוט, וא"כ נמצא שעדיין אינו מקפיד על רוב אלא רק על מיעוט ולכן זה רק דרבנן...

ד. רב יהודה בפומבדיתא משום צנה. בנותן ענין להזכיר כאן עובדה שאירעה לחד מרבותינו האחרונים שנתמנה לרב בעיר קטנה בצעירותו, וראה שבשחרית ניגש השמש לאדם אחד ואומר לו מזל טוב אשתי הבלנית מסרה לי שאשתך טבלה אצלה אמש כדין. ושאל על זה הרב ואמרו לו שכך מנהגם. הרב הצעיר ראה בזה מנהג שטעמו פגום הנוגד את גדרי הצניעות ועמד וביטלו. לאחר זמן בא לפניו מעשה נורא של אשה שלא טבלה והכשילה את בעלה. התברר שבאותו מקום יש צינה גדולה, וחכמי העיר הקודמים תיקנו את המנהג הנ"ל כדי שאשה לא תוכל לילך מביתה ולומר לבעלה שהיא טבלה בלא שתטבול. הוא מספר על כך בא' מספריו כדוגמה מדוע לא למהר לבטל מנהג טרם עמדו היטב על סודו ומקורו.

ה. מכדי האידנא וכו'. מסתבר שהכוונה אחר שראינו שתקנת סרך בתה אינה מחייבת לגמרי וכמה חכמים ביטלוהו מפני צורך כל שהוא, א"כ האידנא שבלאו הכי לעולם אין בזה מכשול, מכיון שתמיד זה יום שמיני ויותר, א"כ בטל הטעם בטלה תקנה. אלא שבתקנה קבועה צריך גדול בחכמה ובמנין לבטל, אבל כאן מלכתחילה אין זו תקנה קבועה לגמרי. (אמנם יל"ע היטב בקושיית התוס' ד"ה משום).