א. מעבירין על הכתם. ברש"י פירש לענין לבטל. כוונתו דאע"פ שבמתני' עצמה משמע דזה ענין של בדיקה והוכחה אם זה דם או צבע, מ"מ מוכח בסוגיא דיש בזה גם ענין של ביטול, וראה היטב בתוס' ד"ה הטבילו, ובעמ' ב' ברש"י ד"ה טהרותיו.

ב. הטבילו. לכאורה ברישא כיון דמתברר שזה צבע, זה היה מיותר להטביל. והיה מקום לפרש דנקטו אגב סיפא דבא לומר דאע"פ שהטביל כיון שזה דם שעדיין לא יצא הוי טובל ושרץ בידו וחייב להטביל שוב. אמנם התוס' הנ"ל מסתייעים מזה בין השאר להוכחת שיטתם בסוגיא ואכמ"ל בענין עמוק ומורכב זה.

ג. (סב:) מידי בקפידא תליא מילתא. א"ל אין וכו'. בפשוטו הדבר צ"ב גדול מה הדמיון, שם על ידי שמפסיק להקפיד הריהו מבטל, והוי טומאה בלועה שאין דעתו להוציאה כמבואר בסמוך, אבל כאן הרי בא ר"ז לחדש שהקפדה על הכתם כדם יכולה לחדש בו טומאה. ולא מיבעיא אי זה רק ענין של הוכחה אי הוי דם או צבע, הרי אין שום אפשרות שיהא זה תלוי בדעתו לא לטוב ולא למוטב, ועלינו להחליט אם כשעבר בהעברה שניה זה יכול להוכיח שזה דם אע"פ שבהעברה ראשונה הוכח שזה כתם, או לא. אבל דעתו לא יכולה לקבוע בזה כלום. אלא גם אחרי שמזה הוכיחו התוס' כדמוכח מכל הסוגיא שאין ההוכחה ברורה לגמרי, ותמיד יש צד שזה דם, ויש איזה מקום לדעתו, אבל זה רק שביטולו יהא ביטול, ולכאורה לא להיפך. ובפשטות עכצ"ל דחלק מההיתר אחרי העברה ראשונה היה על ידי צירוף שהוא מבטל, וכשחוזר ומעביר הריהו מבטל את ביטולו וחוזר להתייחס לכתם. אבל עיין היטב בכ"ז בתוס' וראשונים בסוגיא עמוקה זו, ובאתי רק לציין את פשטות הדברים לו"ד הקדושים.