א. וחוזר ונבלע. וכ"ה ע"כ במי רגליים כדפירש"י. ובזה יש לפרש דמה שאמרו סילון החוזק מביא לידי הדרוקן (או ירקון), לאו היינו במתאפק בעלמא אלא בעוצר עצמו עד כדי שחוזר ונבלע.

ב. אמר ריש לקיש שרץ שיבש וכו'. לכאורה יש לתמוה מדוע אין דינו של ר"ל מוכח להדיא במשנה הסמוכה, דהא רבי שמעון מיירי שם רק בשרץ כדמבואר בסוגיא בעמ' ב', וקאמר דנמצא יבש מטמא למפרע וכו', ואילו יבש היה טהור גם בשלם, א"כ היה לדון שם כדין כל הטומאות כשעת מציאתן ולטהר לגמרי, וע"כ משכח"ל יבש דמטמא וע"כ היינו בשלם. וצל"ע.

ג. מטמאין לחין. "זב" דכתיב. בגמרות החדשות הדפיסו "זוב". וזה נכון. ומ"ש כיחו וניעו ורוקו דכתיב כי ירוק כעין רוק, לכאורה הכוונה רוק פשיטא דהיינו לח, אלא כיון דכיחו וניעו ילפי מקרא דרוק הוו כוותיה, וא"כ עיקר הדרשא היא לכיחו וניעו, וא"כ היה נכון להגיה "וכי" עם ויו אחר שמזה הלימוד לכיחו וניעו.

ד. שכבת זרע הראויה להזריע. עי' תוס' דסגי מין הראוי להזריע ולכן לא איכפת לן דאינו יורה כעת כחץ. ולכאורה צ"ב דא"כ גם יבש הוא מין הראוי להזריע. וע"כ כוונתם לחלק שהא דאינו יורה אינו שינוי בגוף הש"ז רק במציאות חיצונית שאינו במצב של יורה משא"כ יבש נשתנה מצבו והוי כמין אחר. ויל"ע אי באופן דיכול לשרות ולחזור, קאי גם על ש"ז, וגם הוא יחזור להיות ראוי להזריע מצד עצמו, או באמת כבר נשננה לגמרי ועליו לא קאי יכול לשרות. ויל"ע.

ה. (נו:) אי נמי דאישתכח בגומא. כלומר נפ"מ הפוכה. ובמק"א (בכתבים על סוכה) הבאתי להוכיח ממקומות רבים דדרך הש"ס לנסות להביא תמיד נפ"מ לב' הצדדים, ואם אמרו רק לצד אחד ולא אמרו נפ"מ מתבקשת לצד שני, זו ראיה שזה לא נכון. כמו בתוס' ע"ז לגבי בישולי נכרים. ואכמ"ל בזה ורשמתי רק למזכרת בעלמא.

ו. פיסקא וכן הכתם. נראה דפיסקא זו היא ט"ס דהא בסמוך פשיט לה מר"מ אתרוייהו כאחד, על מבוי ועל כתם. ומהאי טעמא מחקו התוס' אפילו תיבות איבעיא לן.

ז. הא דפשטו ש"מ חזקתו בדוק, לא קאי על רבי דסליק מיניה, אלא אחר שסיים להביא כל הברייתא חזר להביא ראיה מר"מ דזו סתימת המשנה ועלה קמיבעיא לן.