א. וגם נפשם בחלה. לכאורה מכאן ראיה שהשימוש המקובל במילה בחילה להרגשת הרצון להקיא, אינה בדקדוק, שחז"ל פירשוהו להדיא מלשון גדלות, וכפירש"י דקצר הנפש חש שהדבר גדול עליו.

ב. (מז:) הלכה כדברי כולם להחמיר. ראה ג' פירושים ברש"י. ואת הפירוש האמצעי רש"י דוחה (ויש לקיימו רק אי נימא דכל אלו סימנים לנערות, עי' תוס'). וההבדל בין הפי' הראשון לשלישי דלפי' קמא אין סדר לסימנים אלו, ולפ"ז הפי' בפשטות להחמיר שהראשון שבהם שהגיע אזלינן לחומרא דהיא בוגרת ואביה מאבד את כל זכויותיו בה. ושפיר נקט כולם, דכל אחד מהם יכול להיות הסימן שגורם את החומרא. אבל לפי' ג' יש סדר בהם, ולעולם הם באים בסדר מסויים, ואם כן רק הראשון מחמיר ומה שייך כולם, ולכן פי' מחמירין מהראשון לגבי שקידושיה יצריכו גט, ומחמירין עד האחרון שגם קדושי אביה יצריכו גט. ובאמת שלפי' זה רק הראשון והאחרון קובעים ומשנים את הדין, וכל האמצעיים לפי רבי לא מעלים ולא מורידים למעשה.

וממש על דרך זו לגבי חצר להלן לקבוע למעשר. לפי' קמא אין סדר בחומרתם, וכל אחד מהם לבדו שישנו גורם חומרא דצריך לעשר. ולפי' ב' יש סדר, וא"כ השמירה הכי קטנה היא הגורמת את החומרא לבדה, אלא הכוונה דמהשמירה הכי קטנה כבר צריך לעשר, ועד השמירה הכי הגדולה עדיין אין מעשר מזה על טבל אחר. ודוק.