ז. במתני' דתינוקת. הא דנקטו בת י' ימים לזיבה, נתפרש לעיל דהיינו משום דאין זיבה אלא אחר נדה ולא משכחת לה זבה גדולה לפני יום עשירי, שתראה ביום ראשון ללידתה וביום ח' הוא ימים הראויים לזיבה, ותראה ח' ט' וי' ואז נעשית זבה גדולה.

ומה שאמרו דתינוק מטמא בטמא מת, אין הכוונה אם מת שגופו מטמא, דהא גם עובר שמת דהיינו נפל, ג"כ מטמא, אלא הכוננה דמיטמא במת, וכן מוכח מהקרא דהביאו על זה בגמרא ועל הנפשות, דקאי על הנטמאין.

ומה שאמרו דפוטר מהיבום, ופירש"י דנולד אחר מיתת אביו, היינו דאם נולד ומת בחיי אביו, באמת אינו פוטר מיבום, ואם נולד והיה בן יום אחד במיתת האב, פשיטא דפוטר, דלא שמענו שיעור לגיל הבן הפוטר, אלא שנולד לאחר מיתה ומת לאחר שעה, ומשום שעה זו פוטר, (והיינו בצירוף שהיתה מעוברת בשעת מיתה, ואכמ"ל בגדרי הדין והוא סוגיא ידועה ביבמות).

מד.
א. רבי ישמעאל בנו של ריב"ב אומר אינו צריך. הוא מייתר גם את הדרשא של הפיסקא הקודמת ואשה בתרא לרבות בת יום לזיבה.

ב. (מד:) נשאת לכהן תאכל בתרומה. בסנהדרין נה: פירש"י דארוסה נמי אוכלת מן התורה, וע"כ הכוונה כאן לאחר שתיקנו דרק נשואה אוכלת. ואע"ג דנכנסה לחופה ולא נבעלה נמי אכלה, מ"מ בעינן ראויה לביאה, ולכן פחותה מבת ג' לא חיילא חופתה והוי כאינה נשואה דלא אכלה מדרבנן. ועי"ש בתוס' עוד שני מהלכים בביאור בבא זו.

ג. פחות מכאן כנותן אצבע בעין. לכאורה זו סברא מדוע בתוליה חוזרין, אבל מה זו סברא שלא ייחשב ביאה. ואפשר דבאמת הא דלא חשיב ביאה הוא משום דבתוליה חוזרין. או אפשר דיש בזה סברא נפרדת לגבי עצם חשיבות הביאה.