א. אוחז והתניא וכו'. קצת פלא מדוע כפלו את כל הסוגיא כצורתה לעיל יג.

ב. לישנא אחרינא אמר שמואל כל ש"ז שאינה יורה וכו'. עי' תוס' דלכ' ראויה להזריע. ולפי דבריהם צ"ב מה הסברא של שמואל, אם אין על זה ילפותא מקרא ואין בו חיסרון. אמנם התוס' מבארים דבאמת אינה ראויה להזריע, או מצד עצמה (רק שזה מתחדש אחר העקירה) או מצד שאינה נכנסת בגופה, והאי לישנא ס"ל דזה חשוב אין ראוי להזריע, ובזה פליג אלישנא קמא, ושפיר לכן אינה מטמאה.

ג. אשר לא יהיה טהור מקרה, אפי' קרי בעולם. זו הזדמנות להעמיד את תשומת הלב שבתיבה הזו המ' היא שימוש והמילה עצמה היא "קרה" לילה, כמו קרי לילה, והפירוש הוא אשר לא יהיה טהור מן קרי לילה. והעד הנאמן על כך הוא הדגש שבק' המניע את השוא, ונפ"מ שיש להחזיר על כך את הקורא שהניח שוא זה (להמחזירין כשהמשמעות משתנה). ומה דשגירא בפומייהו דאינשי לומר שקרה לו מקרה לילה, הוא טעות או מילה חדשה בתבנית המילה הזו ולא כפירושה.

ד.או דילמא לא שנא. וברש"י לא שנא לחומרא "כגון" לגבי עקירה דהרגשה בישראל. זה תואם את הכלל ברש"י לומר כגון גם כשיש רק דוגמה אחת זמינה. וכן בעמ' ב' ברש"י ד"ה שום שרץ, "כגון" לרואה.

ה. ש"ז דלא מצי נקיט לה. לכאורה הכוונה בכח הרצון, אבל מצי נקיט לה על ידי אחיזה באמתו. ומש"כ רש"י חשיב ליה "צורך" יציאה, הוא על משקל עקירה צורך הנחה או הגבהה צורך ניסוך, והבן.

ו. (מג:) לנוגע בכעדשה. פירש"י דנפקא לן מאו דשרץ. ואע"פ דלהלן פליגי בזה תנאי, מ"מ להאי תנא ודאי ס"ל הכי דאל"ה מהיכי תיתי כעדשה. וע"ע בזה להלן.

ומאי דאמר רב פפא כתנאי, לכאורה הכוונה דממילא אין צריך לדחוק את משנתינו ואת התוספתא דמיירי ברואה ובפרט בתוספתא שזה מחייב לומר שום שרץ וכו', אלא יש לומר דמתני' ותוספתא כמ"ד דון מינה ואוקי באתרא ולעולם מיירי בנוגע. וראבר"ש ס"ל ומינה.

ומצינו לו לר"פ במס' שבועות (לא.) דאמרו לפניו רבנן לבאר מחלוקת שבמשנה שם בהאי פלוגתא דדון מינה ומינה, ונתאמץ לדחות דבריהם, יעוי"ש.

ומאי דדחי רהב"נ דילפי' מאו דש"ז ולכו"ע בכל שהוא, לכ' צ"ב דא"כ מאי טעמיה דראבר"ש דאמר כעדשה. ואולי לדעתו ע"כ יליף משרץ, ובא רהב"נ לחלוק רק על מאי דס"ל לר"פ דע"כ יחלקו בזה תנאי דדון מינה, ועל זה אמר דאי משום הא לא מוכרח די"ל מאו דש"ז, אבל אה"נ ע"כ ראבר"ש מאו דשרץ יליף וס"ל ומינה. ויל"ע.