א. ורבא אקרא קאי וכו'. נראה זר מאד דקרא סתמא קמיירי דוקא באופן שהטבילוה במיטה ואינה מתהפכת. ונראה דהקרא מיירי בכל אופן אלא שהוא מיירי מצד השימוש, ומצד זה טובלת וטהורה לערב, ורק למעשה היכי משכחת לה שדין הפסוק יהא נכון ללא חשש פולטת שגם הוא דאורייתא מקרא דיהיה הנ"ל, זה רק במיטה ואינה מתהפכת. והבן.

ב. כי קמיבעיא ליה אליבא דר"ש וכו'. לפי ל"ק זו הרי זה מה שהשיבוהו אביי ורבותיו שאף לר"ש היה רואה. וכמו שפירש לו אביי בסוף הסוגיא. ולל"ב דלא שמיעא ליה כלל להברייתא, הם השיבוהו האמת דהוי רואה, ולא מיבעיא לרבנן כדמוכח מברייתא, אלא אף לר"ש.

ג. אתא שייליה לרבא. הב"ח ועוד הגיהו רבה. לכאורה טעמם משום דאקדמיה לרב יוסף. אמנם אם זו גירסא קדמונית נקבל, ואם לדון יש תשובה, דמעשה שהיה כך היה, דהלך מקודם אצל רבא, וכמו דהקדים לבוא אצל אביי. ואולי סבירא להו דיש לחלק בין שתי ההבאות האחרונות שהן בקצרה היה לו להביאו לפי קדימותם אף אם היה במציאות בהיפך, אבל אביי שבו פותח המעשה ואליו הוא חוזר היה מוכרח להשאירו במקומו.

ד. אלא יולדת אי בימי נדה נדה אי בימי זיבה זיבה. לא זכיתי להבין פשוטן של דברים, אי מיירי בדם שקדם ללידה הרי אינו מטמא כלל דהוי מחמת ולד, ואי בשעת לידה ממש אינו מטמא ג"כ דאין לך מחמת ולד גדול הימנו, ועוד דבלאו הכי נטמאת אז מדין יולדת, והוי לה להגמ' להקשות דמאי נפ"מ מדם זה ולא להק' ימי נדה וזיבה. וצריך לי ביאור.

ה. וכי הא דאמר רבי זירא, ר"ל כי הא דס"ד בכוונת ר' זירא דמיירי שלא יצא מבית החיצון. דלהלן מסקינן דר"ז מיירי ביצא לגמרי, וע"כ מפרשים להברייתא לגבי ראש הולד.

ו. (מב:) וכדרב אושעיא וכו'. לכאורה שם הנידון לגבי עובר מת מאימת כבר אינו טומאה בלועה, וכאן הנידון מאימת הוי ילוד לענין שתיחשב אמו יולדת, ואין לזה כל קשר לדיני טומאה בלועה. הא שפיר ייתכן דבית החיצון כבר אינו בלוע ומ"מ עדיין לא הוי לידה. אולם בתוס' מתבאר דלא סגי התם שאינו בלוע כדי לטמא אלא בעינן שיהיה ילוד, ושפיר לפ"ז מדמה. ואולי יש ליישב בזה קו' הריטב"א מה צריך לתרי ראיות, משום דעל מימרא דר' אושעיא יש לדון ולחלק.

ז. האי הוציא ראשו וכו'. משמע דאם היה בא לשאול ביום ששי היה מורה לו למולו בו ביום. ולכאורה היה ראוי לחשוש דהיה איזה ציוץ בעלמא כגון דעכברי רשיעי וכדומה. או דרק דימה בנפשו ששמע. ואפשר באמת דרבא חייש לה רק לחומרא לאסור למולו בשבת שמא לאו זמנו הוא, אבל אה"נ גם ביום ששי אין למולו שמא נולד בשבת ואכתי לאו זימניה הוא. ולפ"ז נוכל לומר דלא בא לשאול ברגע האחרון, אלא כבר בא באמצע השבוע, והורה לו רבא דביום ששי לא יכול למול, וממילא גם לא בשבת. ודוק.

ח. בסוגיא דאותו מקום בלוע הוי או בית הסתרים. התוס' לעיל בעמ' א' הבינו דאותו מקום היינו ממש בית החיצון שחוץ לפרוזדור.
והנפ"מ היא רק כל עוד אינה זזה ממקומה, דהוי רק מגע ולא משא והיסט.
ומה דתי' אביי חדא ועוד קצת תמוה, דבברייתא מפורש בית הסתרים ואיך אפשר להוסיף דגם בלוע.

ט. מקום נבלת עוף טהור. צ"ב מדוע לא קאמר בית הבליעה כדאמרינן בכל דוכתי, ומדוע לכנותו בשם מוזר שכזה, המקום שבו נוהג דין בליעת נבילת עוף טהור. ויש ליישב ע"פ מה שדנו הראשונים לגבי סוף בית הבליעה דודאי הוי בלוע, ולהכי לא נקט סתם בית הבליעה כדי שנבין שהכונה לתחילת בית הבליעה.