א. וכיון שתבעה אין לך בדיקה גדולה מזו. לכאורה הדבר צריך ביאור דהא מיירי בעסוקה בטהרות, עי' תוס', וחייבוה חכמים לבדוק סמוך לשימושה, וא"כ לו יהי דשמואל מיקל דאף בעסוקה בטהרות מ"מ ביש לה וסת בישינה אינה צריכה לבדוק, אבל ערה הרי היא בחיוב בדיקה, ואיך שייך שתביעה תהא במקום בדיקה, ומה זה מה שכ' רש"י דקים לה דהיא טהורה, ואיך קים לה הרי חייבת דוקא לבדוק, ודוחק דכוונת רש"י לפרש דודאי בדקה.

ובאמת לא נתפרש השיעור כמה זמן סמוך לשימושה צריכה לבדוק, הא לא סגי בדיקת ערבית וחייבוה עוד בדיקה, וצ"ב השיעור.

ואולי באמת שמאל סבר דחיוב בדיקה הוא רק באין לה וסת, (ולא משמע כן לעיל דאמרו דמתני' איירי בשתי האופנים), וביש לה וסת אין חיוב בדיקה גמור, אלא בישינה א"צ כלום ובערה צריכה רק תביעה. ועדיין צ"ב. ועי' תוס' ד"ה כיון שבאו כנראה לתקן זאת ויל"ע היטב בדבריהם.

ב. (יב:) אוי לו לבעלה, אסורה לשמש וכו'. אסורה לשמש הוא כמו אמר מר וחוזר השתא לבאר את הברייתא לפי הסדר.

ג. מאן דמתני הא לא מתני הא. לכאורה צ"ב הרי אין כאן סתירה אלא אדרבא קושיית אמרה חדא זימנא, ומה יועיל דרב יהודה שמע את זה ורבי אבא בר ירמיה את השני, סו"ס אמרה שמואל תרי זימני. ולכאורה קצת משמע מזה דאין טענה אם יחזור אמורא על דבריו לשני תלמידים שונים, כל אחד בשעה שלמד לפניו, וכל הקושיה היא אם שתי המימרות לאותו תלמיד או שתיהן סתמא. ויל"ע.