א. כיון דאיכא שרצים דגופיה ודעלמא כתרתי לריעותא דמי. לכאורה לבד שזה שונה לגמרי מתרתי לריעותא הנ"ל, דשם הוי ב' חזקות לאיסור, עוד זאת צ"ב דמה זה משנה אם השרץ בא מכאן או ממק"א. ועי' כעין זה ענין תרי רובי בסופ"ק דכתובות, והתם יש כמה דרכים לבאר וכאן צ"ב טפי. (וקצ"ב כמו דשרצים דעלמא באים לכאן, גם שרצים דכאן יוצאים לעלמא, והסך הכולל נשאר אותו דבר כמו אילו לא באו מעלמא).

ב. (ג:) טעמא דשמאי משום ביטול פריה ורביה. לכ' צ"ב איך מהני טעם כזה לבטל חשש גמור מדינא. ובשלמא למאן דאמר טעמא האמיתי דשמאי משום מעיקרא הוי אתא וזו רק תשובה להלל מדוע לא לעשות סייג, א"ש, אבל משמע להלן דלהאי מ"ד זה עיקר טעמו של שמאי וזה צ"ב.

ג. התם הלל הוא דקטעי. כבר כתבתי במק"א אודות תופעה זו שאמוראים מבארים טעמא דתנא למרת שחבירו בן גילו ובר פלוגתתו הבין טעמו אחרת. אף דכאן יש קצת מקום לזה מצד עצמו משום הסתירה בין הברייתות בטעמו של שמאי.