א. וכיסוי היה לו. היה מקום לדון האם הכיסוי היה לכף הגדולה או לבזך. ואין להאריך בסברא היות והדבר מפורש להלן פ"ז מ"ב הכף וכיסויו.

ב. נתפזר ממנו כקב גחלים. לכאורה מדוע היה לעשות כן לכתחילה לחתות במחתת ד' וליתנה במחתת ג'. וכפי הנראה יותר דרך כבוד לשפוך בשפע ולא להכניס בדוחק ובצמצום.

הרא"ש דן שנתקדשו הגחלים במחתה שהיא לכאורה כלי שרת. ולכ' הרי בלאו הכי הם עצים שנתקדשו במזבח. ואפשר שאחר שנשרפו, ובפרט למ"ד שהיתה מערכה נפרדת לקטורת, לאחר שנטל משם את הג' הנצרכים הרי נעשית מצוותן הראשונה, ואילולא שחזרו ונתקדשו במחתה לא הוי קשה ליה. ויל"ע בזה.

ומש"כ הרא"ש דלא היה בהם משום לא תכבה לא פירש טעמו ואכ"מ.

ג. מעמיד את הטמאים. הרא"ש מביא סוגיא מפורשת בפסחים אי מפני החשד או הבושה. ופלא על הרמב"ם בפיה"מ (שנדפס על הדף במקום המפרש מתחילת פרק אמר להם הממונה בתרא) שפירש מדנפשיה שהכוונה למצורעים העומדים ליטהר.

ד. ונותנו לאוהבו או לקרובו. לכאורה היה נראה שנותן לו את הכף, ואת הבזך היה משאיר בידו. והיה מקטיר מתוך הבזך. אמנם ברא"ש נראה שפירש שהיה חבירו מוזג לו מן הבזך לתוך חפניו והיה מוסיף את הקטורת שנתפזרה בכף, ומשמע שהיה מקטיר מן חופניו. עי"ש שלשונו לא כל כך ברורה. ולהלן איתא דא' מחזיק מחתה וא' בזך וא' כף וכיסויו, וצ"ל לפ"ז דאע"פ שהקטיר מחפניו ובאותה שעה היה הבזך ביד אוהבו, מ"מ לאחר ההקטרה החזירו לו למקטיר את הבזך הריק.

ה. מרדדן ויוצא. עי' רא"ש וכלומר יוצא בידו עם הקטורת. כלומר מפזר ושוטח את הקטורת מן הפנים אל החוץ. והוא גופו עדיין לא יצא.
והממונה אומר לו הקטר. ברא"ש הטעם משום שהיה עליו לוודא שהעם פרש. אמנם מצינו כמה פעמים שהממונה אומר גם ללא סיבה מיוחדת. ויל"ע

ו. (לג:) קול רגליו של כה"ג כשהוא יוצא. הכוונה יוצא ממקומו לקראת כניסתו. והשמיעה היא על ידי הפעמונים שבמעיל כנאמר ונשמע קולו בבואו אל הקודש.
הגביה לו את הפרוכת. ברא"ש משמע דהגביה לו שתי פרוכות, זו של האולם וזו של ההיכל. ואפשר דהגביהו לו גם ביציאתו.

ז. הסגן עומד על הקרן, יל"ע אי הכוונה על בסמוך או שהיה מטפס על הקרן עצמה ממש מפני גובהה דומיא דשולחן של חלבים.

ח. זהו סדר התמיד לעבודת בית אלוקינו יהי רצון שיבנה במהרה בימינו אמן. נראה שכאן סוף המסכת וברייתא דהשיר היא תוספת מאוחרת. ויל"ע בשינויי נוסחאות.