הגמרא מחלקת בין בשר אדם לבשר בהמה.
באדם יש טומאה חמורה לאחר מיתה אבל אין טומאת אוכלין ובבהמה יש גם טומאה חמורה של נבלה וגם טומאה קלה, טומאת אוכלין.
שואלת הגמרא: "דכוותה גבי בהמה לאחר מיתה, אי בשר מטמא טומאה חמורה, ואם דם מטמא טומאה חמורה".
כלומר, מדוע אתה אומר שבהמה שונה מאדם, הרי גם בבהמה אם מדובר לאחר מיתה אזי אין אפשרות של טומאת אוכלין כי יש על הבשר ועל הדם טומאה חמורה של נבלה וממילא אין שום נפקא מינא לטומאת אוכלין.

לכאורה קשה, הרי בבהמה יש אפשרות שתהיה לאחר מיתה בלי טומאת נבלה, באופן ששחטו את הבהמה.
ואם כן הנה לנו ההבדל הגדול בין אדם לבהמה. באדם אין אף פעם אפשרות שלאחר מיתה לא יטמא טומאה חמורה (אלא אם כן מדובר בפחות מכשיעור וכפי שתירצה הגמרא)
ואילו בבהמה בהחלט שייך לאחר מיתה בשחוטה.

עוד יש להעיר בסוגיא זו שמעמידים בחצי זית נבלה וזית וחצי של חולין המשלים לכביצה שאז יש טומאה קלה ולא טומאה חמורה, למה לא נאמר שיש כאן ביטול ברוב של החצי זית נבלה וממילא נצטרך הכשר.