כב.
בהמה – אין בה טומאת נדות וזבות. חלב בהמה טמאה - אסור.
חלב אשה – מותר. דם אדם – מותר וכנ"ל.
הלב – קורעו ומוציא את הדם הכנוס בו.
לא קרעו; בלב עוף – פטור דאין כזית. בלב בהמה – חייב כרת, משום כזית דם הנפש שבו.
דם הלב עצמו – אין חייבין עליו כרת, רק בלאו.
דם האיברים – הרי אלו בלא תעשה. כגון דם הלב הנ"ל, דם הטחול, ודם הכליות.

דם הקזה;
דם ראשון (שחור השותת) – לכו"ע עדיין אין הנפש יוצאת בו.
דם שני (אדום השותת) – לר"ל (וראבר"ש) הוי דם הנפש ולריו"ח (ורבי) לא.
דם שלישי (המקלח) – לכו"ע הוי דם הנפש.
דם רביעי (השותת לאחר הקילוח) – לר"ל הוי דם הנפש ולריו"ח לא. (וכ"פ רבי וראבר"ש).
(דם התמצית – לכ' היינו המתמצה מהורידים בסוף. ודם ראשון הנ"ל הוא רק כמו דם התמצית).
ונמצא; הקיז דמה של בהמה וקיבל דמה בשתי כוסות - על כוס ראשונה חייב לכו"ע, דיש בו מהמקלח), ועל כוס שניה מחלוקת ר"ל וריו"ח כיון דיתכן שיש בו רק מהשותת שלאחר הקילוח).

דם התמצית – לחכמים פטור ולרבי יהודה חייב עליו.
דם קילוח - אינו מכשיר את הזרעים. (רק דם היוצא אחר יציאת הנפש).
לגבי כפרה – מודה רבי יהודה דדם התמצית אינו מכפר.

ספק מעילה – לר"ע מביא אשם תלוי לחכמים פטור.
את הממון – לר"ע ודאי אינו משלם כשעדיין ספק.
כשנודע שמעל – לר"ע מביא את הממון ומביא אשם מעילות.
במעילה מעוטה – לר"ט ור"ע יביא קרן וחומש ואשם ויתנה (אם עתיד להיוודע שמעלתי הכסף והאשם למעילה, ואם לעולם לא יוודע שמעלתי הכסף נדבה והאשם תלוי).
במעילה מרובה – לר"ט מביא כסף ואשם כמו במעוטה, ולר"ע מביא תלוי וכשייוודע יביא כסף ואשם.

אשם מעילות – ניקח בשני סלעים, וכן אשם תלוי.
כסף של השבת מעילה – ניתן לגזבר ולוקחים ממנו לקיץ המזבח.

כב:
לימוד עליון מתחתון – לכו"ע למדין (וזה המקור לצפון בבן בקר דחטאת ועולה).
מזיד במעילה – לרבי במיתה בידי שמים, לחכמים באזהרה.
ספק עולה ויורד (שמיעת קול, ביטוי שפתים, טומאת מקדש וקדשיו) – אין אשם תלוי.
גזירה שוה למחצה – לכו"ע ליתא (אם אין גילוי מפורש אחרת).
גזירה שוה והיקש – לכו"ע היקש עדיף (אם אין גילוי אחרת).

חטאת – אין צריכה לעלות יותר מדנקא (מעה, ששית דינר).
אשמות – האילים (בני שתים) כולן ב' סלעים. מעילות, גזילות, חרופה ותלוי.
אשם נזיר – כבש בן שנה, וערכו סלע.
אשם ודאי – לר"ט ור"ע לא בעי ידיעה בתחילה. (ולכאורה אין סיבה לומר דפליגי רבנן על זה).
והיינו דאם הביא על תנאי כשהיה ספק ונודע לו שחייב אשם, יצא במה שהביא.

ספק יולדת – מביאה עולת העוף בתנאי (אם לא ילדה יהא נדבה),
ומביאה חטאת העוף על הספק, ואינה נאכלת, ומתירתה בקדשים.
הפרישה ונודע לה שילדה קודם מליקה – תעשינה ודאי ונאכל לכהנים.

היו לפניו חתיכה הקדש וחתיכה חולין ואכל אחת – לת"ק פטור ולר"ע חייב אשם תלוי, וכנ"ל.
אכל את השניה – מביא אשם ודאי (על ההקדש, אשם מעילות).
אכל אחר את השניה – לר"ע זה מביא אשם תלוי וזה מביא אשם תלוי.
לר' שמעון שניהם מביאין אשם אחד (ומתנין שזה שאכל ההקדש, האשם מעילות שלו),
לר' יוסי אין תנאי בקרבנות, אלא לר"ע שני אשמות תלויין ולחכמים פטורין.