"ת''ר המפטם את הקטרת ללמד בה או למוסרה לציבור פטור, להריח בה חייב והמריח בה פטור אלא שמעל ומי איכא מעילה [בריח] והאמר ר''ש בן פזי א''ר יהושע ב''ל משום בר קפרא קול ומראה וריח אין בהן משום מעילה ריח אחר שתעלה תמרתו אין בו משום מעילה [שהרי] אין לך דבר אחר שנעשה מצותו ומועלין בו".

א: הלשון הזו שמי שעשה הקטורת ללמד או למוסרה לציבור פטור, האם הכוונה פטור אבל אסור או שמותר לכתחילה?

ב: 'להריח בה חייב', האם חייב רק כשמתכוון להריח בה? ומה אם מתכוון לעשותה בכדי להקטירה שרוצה לראות כיצד מיתמר עשנה ואינו חושב כלל להריח ממנה.

ג: קול כתב רש"י שמדובר בכלי שיר ותוספות כתבו: 'קול. לאו היינו קול לוים אלא מיני זמר דכלי שרת'. מה ההבדל בין הנאה מהכינורות ולבין הנאה משירת הלווים? וגם, האם האיסור (להבנת הבבלי שפטור אבל אסור) הכוונה למי שאין לו שייכות לקרבן, הרי לכאורה בעל הקרבן עומד שם על קרבנו ושומע את הלויים ואת הנגינה.

ד: הגמרא מתרצת לגבי ריח שמותר להריח מצד נעשית מצוותו ולא מצד שריח אין בו ממש. לכאורה לא מובן הרי יש כאן קבוצה של ג' דברים, קול מראה וריח, והיחודיות של שלושתם זה שההנאה רוחנית ולא ממשית, ואם לגבי ריח הסיבה היא שונה, מצד נעשית מצוותו, האם כך נפרש גם בקול ומראה? קצת קשה, הרי מראה למשל כתב רש"י 'הנהנה ממראה יפה של היכל', ושם אין ענין של נעשית מצוותו, ובפשטות שם הכוונה שמראה זו הנאה רוחנית ולא גשמית. וכן לגבי הקול וקשה לומר שהריח הוא בגלל סיבה אחרת.