הרמב"ם באיסורי מזבח פ"א ה"ט פסק לפי מה שפשטה הגמרא אצלינו:
וזה לשונו:
"אחד המטיל מום בקדשים עצמן או בתמורתן חוץ מן הבכור ומן המעשר שהמטיל מום בתמורתן אינו לוקה לפי שאינן ראויין לקרבן כמו שיתבאר במקומו. וכן המטיל מום בתשיעי של טעות עשירי אינו לוקה".

אם כן כל קרבן שלא ראוי למזבח, לא לוקים על הטלת מום.
נשאלת השאלה למה בתמורת אשם שגם היא לא קריבה למזבח ומחכים שיפול בה מום, ובכל זאת לוקים?