יא.
הא דתנן (טז:) דמקדישין אברין ועוברין – לב"פ עוברין היינו ולדות (שנתעברה בהמת הקדש).
והא דתנן שם דאין ממירין בהם, לב"פ היינו דאין ממירין אברים בהם ואין ממירין בעוברי הקדש.
(אבל ממירין באיברים, דפשטה וכל הבהמה מתקדשת ושפיר ממירין. ובאבר א' אין ממירין לכו"ע).
והא דמשמע דולד ממירין ע"כ כר' יהודה, וממילא ע"כ באבר שהנשמה תלויה בו דמודה ר"י.
(אבל לריו"ח וכן לב"פ למסק' בתמימה, איירי שפיר במקדיש ולד וא"ש בלא ר"י, ובכל אבר).
והחומר בהקדש מתמורה, הוא דאפשר להקדיש אבר (ופשטה) וא"א להמיר על אבר.
(ולריו"ח החומר הוא גם בעוברין, דמקדישין ולא ממירין עליהם, וכן לב"פ למסק' בתמימה).

בהמת קדשים שנתעברה – לכו"ע הולד קדוש.
י"א במעי אמן וי"א בהוייתן, דהיינו בשעת לידתן.
כשנולד או נמצא בן ה' במעי אמו בשחיטתה – נאכל רק לזכרי כהונה, לפנים מהקלעים, וליום ולילה.
נמצא בן ד' חי – למ"ד במעי אמן קדושין, כנ"ל.
למ"ד בהוייתן קדושין נאכל לכל אדם בכל מקום ובכל זמן.
הקדיש מעוברת – כשנולד או נמצא בו ה', כנ"ל.
נמצא בן ד' – לריו"ח דקדוש מצד עצמו, דינו כחטאת לכו"ע. (למסק' בתמימה ב"פ כריו"ח).
לב"פ (לס"ד) דקדוש רק מכח אמו, תלוי בפלוגתא דמעי אמן או הוייתן.

כלאים וטריפה ויוצא דופן טומטום ואנדרוגינוס – אין קדושין בתמורה (וגריעי מבע"מ). וכ"ש הקדישן.
אם נתקדשו קדושת הגוף – אין עושין תמורה. (לדברי ר"א).
ומשכחת לה שיתקדשו; טריפה, במקדיש בהמה ונטרפה. (דאחר שנטרפה אי אפשר להקדישה).
יוצא דופן, במקדיש עובר ויצא דרך דופן. (והיינו לב"פ במעי תמימה ולריו"ח אף במעי בע"מ).
כלאים טומטום ואנדרוגינוס, בבהמת הקדש שנתעברה וילדה את אלו.
(והיינו לריו"ח אף במקדיש במעי בע"מ ולב"פ רק בתמימה.
ולכאורה צ"ב דפלוגתתם במקדיש, אבל בנתעברה קדושין לכו"ע. ויל"ע. ועי' ר 'גרשום).
והא דדייקא דרק אלו לא עושין תמורה אבל שאר ולדות עושין, היינו כר' יהודה.

יא:
האומר רגלה של זו עולה (באופן שאין הנשמה תלויה בה) – לר"מ ור"י רגלה קדושה ולא פשטה.
ותימכר לצרכי עולות ודמיה חולין חוץ מדמי אותו האבר.
והלוקח הוא אדם שאמר הרי עולה בחייה (חלקי הבהמה שחייה תלויין בכך).
(ולל"א ברש"י שאמר הרי עלי שוה זוז מבהמה זו לעולה).
אבל בסתמא אין יכול לקיים נדרו בבהמה שרגלה מוקדשת מקודם.
ולר"י ור"ש פשטה קדושה בכולה (אף באבר שאין הנשמה תלויה בו).

גדר נשמה תלויה דמודה ר"י – לר"ח מארכובה ולמעלה, דאין טריפה חיה.
לרבא טריפה חיה, ורק כל הירך עם החלל, וכר"א דהוי נבילה (ומטמאה בחייה כנבילה).
ולר' ששת טריפה חיה ודר"א לית ליה, ורק דבר שהיא מתה בחסרונו (כגון לב או וושט).

הקדיש רגל עוף לר' יוסי – מספקא לרבא אי פשטה.
(ומשכח"ל באבר שהנשמה תלויה בו אף לר' יהודה, וכ"פ הרמב"ם).
הקדיש זכר לדמי עולה – מתקדש קדושת הגוף.
הקדש אבר לדמיו (לר' יוסי וכנ"ל) – מספקא לרבא אי אמרינן תרי מיגו.
בכור בשותפות עם גוי – לא נחתא קדושה כלל ומותר בגיזה.
הקדיש אבר (כשלא פשטה, לר' יהודה באין נשמה תלויה) – מספקא לאביי אי מותרת הבהמה בגיזה.
ובעבודה ודאי אסור.
הקדיש עורה – מדרבנן אסורה בעבודה, ומספקא ליה לאביי אי גם מן התורה.
ובגיזה ודאי מותר. (דלא מכחיש לעורה. רש"י).
האומר מה שבמעיה של זו עולה – מותרת בגיזה ואסורה בעבודה (אולי רק מדרבנן).
ועיין לעיל (י:) דמשכח"ל או בקדושת דמים או בתמימה לב"פ ולריו"ח אף קדוה"ג בבע"מ.

היא שלמים וולדה חולין ושחטה בפנים – אינו עובר משום חולין בעזרה.
(והיינו הקדיש חוץ מעוברה דלכו"ע אין קדוש מצד עצמו רק מכח האם, ואף למ"ד בהוייתן שרי.
אבל הקדיש סתם קי"ל דקדוש מצד עצמו מיד, וכן למ"ד במעי אמן, פשיטא דשרי).
היא חולין וולדה שלמים ושחטה בחוץ – אינו עובר משום שחוטי חוץ.
(פירש"י דמשכח"ל כריו"ח. ולכ' למסק' בתמימה אף לב"פ).