ח.
בכור לפדיון – אין לו. ולעולם יישאר בקדושתו לענין שאינו נמכר באיטליז ואינו נשקל בליטרא.
בכור שנמכר – הלוקח צריך לשמור על הקדושה הנ"ל גם במומו.

כהנת שנתערב וולדה בוולד שפחתה;
הגדילו – משחררין זה את זה. ויוכלו לישא בת חורין.
קודם ששחררו – שניהם אוכלין בתרומה (אחד כהן ואחד עבד כהן).
וחולקין חלק אחד בגורן (למ"ד אין חולקים לעבד אלא א"כ רבו עמו).

ובכורן בזה"ז - ירעו עד שיסתאבו וייאכלו במומן להם עצמם (דהוו ספק כהן ואין כהן מוציא מהם).
לל"ב כלול כאן שבתמות אין מוכרין. ולר"נ אף כהנים ודאים אין מוכרין.
(הכהן פטור מפדיון הבן ופדיון פטר חמור, אבל חייב בבכור בהמה טהורה).
(בכורי ישראל בזה"ז – ירעו עד שיסתאבו, אבל ניתנין לכהן להיאכל במומן).
ובכורן של התערובות בזמן הבית – אם נפל מום, ייאכל להם עצמם. וכנ"ל.
אם לא נפל מום, לר"נ דלא זכי כהן, יבוא גזבר ויטלנו ויתננו לכהן ודאי.
(אם נחלוק על ר"נ, יתירו להם להשהותו עד שיסתאב וייאכלו על ידם. וזה חידוש גדול לבטל מצוה דאורייתא של הקרבת בכור תם, כדי שלא יפסיד ספק זכותו. אמנם לא מצינו חולק על ר"נ).

בכור תם שהוקרב - אין נאכל אלא לכהנים. והני ספיקות (לאחר שחרור) אין יכולין לאכול.
(לעבדי כהנים – להרמב"ם נאכל. ועי' לח"מ בדעת הראב"ד. להרשב"א נדרים אין נאכל. ועי' היטב הגהות הגר"א אות א', ובחידושי הגרי"ז כאן מה שייסד).

עיר הנידחת;
בהמתה – לפי חרב. שללה – לשריפה.
דין עיר הנידחת – רק בב"ד של ע"א ולא שייך בזמן הזה.
בכור תם שבה – לר"נ ממועט משלל שמים. להחולק ממועט מבהמתה.
בכור בע"מ שבה – להחולק על ר"נ אולי נהרג. לר"נ ממועט מבהמתה, כיון דקדוש לגבי איטליז.
בהמת מעשר שבה – תם ממועט משלל שמים, ובע"מ מבהמתה.
כסף מעשר שני שבה – ממועט משללה (למ"ד מע"ש ממון גבוה).
(פסולי המוקדשין שנפדו – נשחטין באיטליז ונשקלין בליטרא, משא"כ בכור ומעשר במומן).

הפקיד ממון אצל חבירו וכפר השומר ונשבע והודה – משלם קרן וחומש ומביא אשם.
הפקיד קדשים קלים – לריה"ג נוהג דין זה בכל הקדשים קלים. (שלמים בכור ומעשר).
לל"ק דבן עזאי רק בשלמים ולא במעשר (דאין יכול למוכרו, לא חשיב ממונו).
לאיב"ד אליבא דבן עזאי רק בבכור (ולא בשלמים דיש קדושה לגבי נסכים וכו' ולא מעשר שאין נמכר).
(ואיירי בזמן הזה דומיא דשלמים וגם דהרי מביא אשם, ואיירי בתם דומיא דשלמים).
לר"נ האי בכור היינו בכור חו"ל דאינו קרב וזוכה בו כהן. (ולר"ש הוי דומיא דשלמים דאם באו קריבין.
וכ"ש דהכי דינא לר"ע דלא קריבין אפי' באו. אלא דלדידיה ל"ה דומיא דשלמים).
(אם נחלוק על ר"נ, היינו גם בכור א"י דכהן זוכה בו מחיים.
ובבכור בע"מ כ"ש דנוהג דין זה, אלא דכאן איירי בתם דומיא דשלמים).
בכור בחוץ לארץ – לא קרב. ואם הביאו לארץ, לר"ש קרב, ולר"ע אין קרב.