שעיר המשתלח;
סדר הבאתו – להביא שני שעירים תמימים ולהגריל אחד לה' וא' לעזאזל.
באופן זה אין הגורל קובע אלא בדבר הראוי. כלומר על כרחך שניהם תמימים שמא יעלה לה'.
נשחט השעיר הפנימי ונתקבל דמו בכוס ומת המשתלח –
י"א דמביא שנים ומגריל א' לשם וא' להשתלח, והדם שבכוס נדחה ויישפך.
לחנן המצרי מביא שנים ומגריל, והדם שבכוס נזרק וזה שעלה לה' בגורל השני ירעה עד שיסתאב.
(לס"ד דר' יוסף אליבא דחנן מביא שעיר אחד מהשוק ומזווגו לדם ומשלחו).
לר"ש מת אחד מהם מביא את חבירו ללא גורל.
הומם המשתלח ביוהכ"פ לאחר שעלה בגורל – יכול לשלחו כמות שהוא.
אם חיללו (שלא בלשון תמורה) על אחר מחולל. ואפילו חיללו על בעל מום.
הא דצריכין לריבויא מקרא דאין להקדיש בעל מום למשתלח (ולא סגי דגורל בעי בדבר הראוי) -
היינו או לר"ש במת המשתלח דמביאין ללא גורל (וכן לס"ד דר' יוסף אליבא דחנן).
או בהומם ומחללו על בעל מום.

ז.
בני נח במזבח שלהם – אסורין רק במחוסר אבר.
במזבח שלנו – אין מקבלין מהן אפילו בעל מום שאינו מחוסר אבר.
בעל מום פסול גם בבמת יחיד. (נזכר רק בל"ב).

המקדיש בעל מום למזבח – לוקה גם בבעל מום מעיקרו כגון שרוע וקלוט (ור"ל נדחה).
ואף דכוונתו לדמים, אסרה תורה משום זלזול (או ביזוי) דהוי ליה להקדיש תמים.
(המקדיש בע"מ למזבח, לא חל בו קדושה בגופו, ונפדה ליגזז וליעבד.
הממיר על בע"מ אפי' מעיקרו, חל קדושה בגופו ואין נפדה ליגזז וליעבד וכפסולי המוקדשין).
המקדיש עצים לדמיהם למזבח – אינו לוקה. (דאין בזה זלזול כיום שאין במינו).
המקדיש בע"מ למזבח – לוקה חמש וכנ"ל (למאי דקי"ל כרבא להלן).
ואם הקדיש על ידי תמורה, לוקה שש, גם משום לא ימיר. (ולריבר"י לוקה ו, וז בתמורה).
המקדיש בע"מ לדמי נסכים – לת"ק לוקה ולרבי אין לוקה. ופסק רבא כת"ק.

ז:
להקדיש בעל מום לבדק הבית – מותר בין בנדר ובין בנדבה.
להקדיש בע"מ למזבח – אסור וכנ"ל בין בנדר ובין בנדבה.
המקדיש תמימים לבדק הבית - עובר בעשה ובלא תעשה.
המעלה את כל האיברים דעולה (או כל האימורים) דבעל מום – לרבא לוקה שנים,
ולאביי לוקה אחת, וקשיא (ולל"ב תיובתא)
(למ"ד אין לוקין על לאו שבכללות, י"א דאין לוקין כלל וסוגיין כמ"ד לוקין אחת).

הכהנים ממירין בשלהם וישראל ממירים בשלהם
כהנים בחטאת ובאשם שקיבלו להקריב – אין ממירין (דעדיין לא זכו ואין מתפיס אלא בשלו).
כהנים בבכור שניתן להם – אין ממירין (ותמיהתו של ריו"ח ב"נ כבר פירקה ר"ע).
זכיית הכהנים – בחטאת ואשם, לאחר הקטרה. בבכור, מחיים (ועי' להלן בתם בזמן המקדש).

מכירת בכור על ידי הכהן שקיבלו;
תם חי – בזמן המקדש לר"נ אין נמכר (דעדיין לא זכה כהן עד הקרבה).
בזה"ז, נמכר. (מש"כ רש"י אף לישראל, יעויין להלן כמו שציין הגר"א).
והלוקח ימתין שיפול מום ומותר לאוכלו אפי' לגוי. (ואין גזל כהן כיון שהוא מכרו וה"ה אם נתנו).
תם שחוט – בזמן המקדש אין נמכר (סחורה בקדשים), בזה"ז לא שייך (שחוטי חוץ).
בע"מ – נמכר אף לישראל בין חי ובין שחוט, בין בזמן המקדש ובין בזה"ז.
לקדש בו אשה – הכהן מקדש. (לכ' בהיינו בכל האופנים שנמכר, וה"ה הלוקח מהכהן מקדש).