רש"י:
ואפילו אם תמצא לומר קטן עביד תמורה כו'. רבותא אתא לאשמועינן ולא משום דאיתיה הכי:

נדמה לי שיש כלל פסיקה שאומר שכאשר הגמרא משתמשת במונח "ואם תמצא לומר", הרי שלהלכה כך יש לפסוק (((היינו: שכך הגמרא בעצם התכוונה לפסוק? היכן כלל זה מובא?))).

אם רש"י הכיר כלל זה:
מדוע פירש כאן את כוונת הגמרא באופן חריג מבכל המקומות? [למה כאן הגמרא לא התכוונה לפסוק, בעוד בשאר המקומות מונח זה מבטא פסיקה של הגמרא?]

אם רש"י לא הכיר כלל זה:
מדוע נחת דווקא כאן לפרש מה שפירש?
הרי המשמעות הפשוטה (בלי שנכיר את הכלל הנ"ל) זה כפי שרש"י פירש, וכך צריך להיות בכל שאר ההופעות של מונח זה - אז מדוע רש"י נזכר רק כעת לציין זאת?