צריך להבין את הקשר בין המימרות השונות בסוגיה:

"(שיר השירים ז') סוגה בשושנים, שאפילו כסוגה של שושנים לא יפרצו בהן פרצות".
פירש רש"י:
"סוגה בשושנים - גדורה בשושנים, כלומר: באזהרה קלה ובהבדלה מועטת הם נפרשין מן העבירה ואין צריך גדר אבנים להפסיקן, שאפילו אין רחוקין מן העבירה אלא גדר שושנים מפסיק ביניהם לא יפרצו בה פרצות הגדר".

ממשיכה הגמרא:
"והיינו דאמר ליה ההוא מינא לרב כהנא: אמריתו נדה שרי לייחודי בהדי גברא, אפשר אש בנעורת ואינה מהבהבת? - אמר ליה: התורה העידה עלינו סוגה בשושנים, שאפילו כסוגה בשושנים - לא יפרצו בהן פרצות".
כלומר, שסייג קל כזה די בו לישראל, אפילו לחלשים והקלים להתפתות שבהם.

וצריך ביאור למילה "והיינו", הרי בתחילה עסקו בגדר עדינה, ועתה מדובר בעניין נוסף - בשעת התלהבות היצר כאש בנעורת!
מבאר היד רמ"ה:
"סוגה בשושנים כו' שאפילו סוגה בשושנים, שאין כאן שום סייג למנוע בני אדם להכנס, וכל שכן שהשושנים מרגילים בני אדם לבא, לא יפרצו בהן פרצות. כדמפרש ואזיל גבי נדה שאע"פ שהאש דבוקה בנעורת אינה מהבהבת ופשוטה היא".

ממשיכה הגמרא:
"ריש לקיש אמר מהכא - (שיר השירים ו') כפלח הרמון רקתך אפילו ריקנין שבך מלאין מצוות כרמון".
הקשר לדברים דלעיל, שהם גם אינם נכשלים בעבירות לרוב, שהרי המצוות והעבירות מתקזזים, כמו שאמרו (קידושין דף לט: ) "כל שזכיותיו מרובין מעונותיו... וכל שעונותיו מרובין מזכיותיו...".

כתבו התוספות:
"התורה העידה עלינו סוגה בשושנים - לענין דם נדות נדרש כשאומרת דם כשושנה אדומה ראיתי מיד פורש".
ובתוספות הרא"ש:
"כפלח הרמון רקתך. דם הנדה אדום הוא כמי רמונים".
כלומר שדרשות הגמרא כאן מרמזות על צדקות ישראל בהרחקתם מטומאת הנדה.

על פי דברי היד רמ"ה דלעיל, י"ל שגם ממשיכים לעסוק באדמימות אש היצר. שאפילו ריקנין השטופים ביצר כאדמימות הרימון, מלאין מצוות כרמון. ואפילו הבוגדים, מעלים ריח גן עדן, כהמשך הגמרא: "רבי זירא אמר מהכא - (בראשית כ"ז) וירח את ריח בגדיו, אל תיקרי בגדיו אלא בוגדיו".