איתא בגמ': אי הכי מומין שבסתר נמי כו'. בעינא מום רע וליכא.
ופירש"י: מום רע לא מיקרי אלא בגלוי שמנוולו.
ועפ"ז נ"ל להסביר הגמ' בספ"ק דקידושין (מ.) ז"ל: כיוצא בדבר אתה אומר: "אוי לרשע רע כי גמול ידיו יעשה לו", וכי יש רשע רע ויש שאינו רע?! אלא רע לשמים ורע לבריות הוא רשע רע, רע לשמים ואינו רע לבריות זהו רשע שאינו רע. ע"כ.
וק"ק מאי פסקא דרע לשמים ולא לבריות איקרי רשע שאינו רע, ולמה לא נימא איפכא דאיקרי רע שאינו רשע? וע"פ הגמ' דבכורות הנ"ל דרע אינו אלא בגלוי, אתי שפיר, שעבירות שבין אדם לחבירו בד"כ הן יותר גלויות מעבירות שבין אדם למקום שיכול לעשות בחדרי חדרים. ולכן אדם שהרשיע לשמים ולא לבריות מיקרי "רשע" אך לא "רע".
ועוד יובן הא דאיתא בב"ר (פמ"א סי' ז) עה"פ "ואנשי סדום רעים וחטאים", דפירשו שם: "רעים" - אלו לאלו. "וחטאים" - בגילוי עריות. ע"כ. וגם כאן קשה אימא איפכא, אלא דרע יונח בד"כ על עבירות שבין אדם לחבירו כנ"ל (וגילוי עריות לא מיקרי בין אדם לחבירו כדמוכח ברש"י בקידושין שם).
והנה בקידושין (מט:) אמרינן דהאומר לאשה הרי את מקודשת לי על מנת שאני צדיק, אפילו רשע גמור, מקודשת שמא הרהר תשובה בדעתו. וכתב מרן הב"י (אה"ע סל"א-לב) בשם רבינו ירוחם, די"מ שאם הוא רשע לבריות, כגון גזלן וכיוצא בו, אין יכול להיות צדיק עד שישיב הגזילה. ע"ש (ונ"ל ראיה לדבריהם מב"מ סב. אי עשה תשובה מאי בעי גביה. ע"ש. וע"ע בשו"ת שאילת יעב"ץ ח"א סי' עט ובשו"ת דובב מישרים ח"א סי' כב ובשו"ת בית דוד סי' ה). ולדבריהם מדוייקת היטב לשון הגמרא דנקטה "רשע" לאוריי דרק ברע לשמים איתיה להאי דינא.