מה.

עוד מומין (ברגל);
מקיש בקרסוליו ובארכובותיו בהליכתו (הקישן).
בעל הפיקים, היינו פיקה יוצאת מאגודלו (הקילבן).
העיקל, היינו כשהוא יושב ומקיף פרסותיו אין ארכובותיו נושקות.
עקיבו יוצא לאחוריו, והיינו ששוקו באמצע רגלו.
פרסותיו רחבות כשל אוז, ואף אם סדיקא (אצבעותיו חלוקות) כיון דטריפה (אורכן כרחבן).
אצבעותיו מורכבות זו על זו.
קלוטות (מחוברות) מלמעלה (מצד הגוף) עד הפרק, כשר. קלוטות עד הציפורן, פסול.
היו קלוטות לגמרי וחתכן מצד הציפורן עד הפרק, הוכשר.
היתה בה יתרת וחתכה, אם לא היה עצם או לא היתה נספרת על גב היד, כשר (אף בלא חיתוך).
היה בה עצם והיתה נספרת, פסול אף לאחר שחתכה.
היו לו יתרת בכל יד ובכל רגל, ר' יהודה מכשיר (שבח הוא) וחכמים פוסלין (דהוי גנאי).
השולט בשתי ידיו, רבי פסול וחכמים מכשירין.
בעל הקיפין, היינו שיש לו כסתות הרבה.
(לרש"י עצם הקבילא גדולה מאד, לתוס' והערוך תחתית כף רגלו מקושתת מאד).
השופנר, אין לו כסתות. (לרש"י לכ' צ"ל שאין לו עצם הנ"ל, לערוך שכף רגלו שטוחה לגמרי).

בענייני טומאת מת;
יתרת שיש בה עצם ואין בה ציפורן – מטמאה במגע ובמשא ואהל. והיינו ביש בה בשר פחות מכזית.
וזהו דין אבר מן המת המטמא באהל אף פחות מכזית. ודוקא כשהיתה נספרת ע"ג היד.
אם לא היתה נספרת, אינה מטמאה באהל.
אבל מטמאה במגע ומשא, או מדין עצם כשעורה או מגזירה אטו נספרת.
כשיש כזית, מטמא באהל מדין בשר אף בלא עצם ובלא נספרת.
אם אין בשר כלל אין לו דין אבר ואינו מטמא באהל.
עצם כשעורה מטמאה רק במגע ובמשא.
עצמות מטמאין באהל, או כשיש רובע הקב, או רוב מנין (קכה) או בנין (ב' שוקיים וירך).
מנין קכה הוא גם במי שיש לו ר' עצמות או רפא (עי' החשבון ברש"י).
עצם של יתרת נספרת במנין קכה (רק כשהיתה נספרת או היה לה ציפורן).
לאיש יש רמ"ח איברים. לאשה, לר"א ור"י ורי"ש גם צירים ודלתות והיינו רנ"ב, ולר"ע גם מפתח.
(לאיש יש רק צירי בשר ללא עצם).
היתירים הללו שבאשה, אינן מטמאין באהל.

מה:
איטר – בין ביד ובין ברגל, פסול.

עוד מומין באדם (שאין מחללין עבודה וכשרים בבהמה);
הכושי (שחור), הגיחור (אדום), הלבקן (לבן), הקפח, והיינו אריכא שמיטה (דק ונכפף),
הננס, החרש, השוטה, ובעלי נגע טהור. (נגע טמא הוי טמא ומחלל עבודה).
שיכור מיין – מחלל עבודה וחייב מיתה בכניסה למקדש.
שיכור מדבילה קעילית ויין ודבש – לר"י חייב מלקות בנכנס ומחלל, ולרבנן פטור ואין מחלל רק פסול.
שוטה בבהמה – לת"ק הנ"ל אין פסול ולרשב"ג אינה מן המובחר.
בעלי דלדולין (או תלתולין) – בבהמה כשר, ובאדם לר"א (או ראב"י) פסול.
עצה טובה; גבוה לא ישא גבוהית, ננס לא ישא ננסת, לבן לא ישא לבנה ושחור לא ישא שחורה.

פסולין בבהמה וכשרים באדם;
אב ובנו. אהרן ובנו כשרין לעבוד ביום אחד.
תייש ובנו אסור לשחוט ביום אחד לחנניה, והשני פסול משום מחוס"ז. וסתם משנתינו כוותיה. (לחכמים רק אסור תיישה ובנה).
טריפה פסול בבהמה וכשר בכהן. וכן יוצא דופן. (וכן נעבדה בהן עבירה והמית אדם).

הנושא נשים בעבירה (גרושה וחלוצה), פסול עד שידירנה הנאה.
המטמא למתים, פסול עד שיקבל עליו שלא יהא מטמא למתים.