מ.

שתי אמות היו ב"שושן הבירה". א' יתירה על של משה חצי אצבע וא' יתירה על של משה אצבע.
האומנין היו נוטלים מלאכה לפי של משה, ומחזירין בכספא ודהבא בזו היתירה חצי אצבע,
ובבניינא היו מחזירין בזו היתירה אצבע. וכל זה כדי שלא יבואו לידי מעילה.
אצבע זו, היינו גודל, א' מארבעה בטפח.

המשך מומי הבכור;
אין לו ביצים.
יש לו שתי ביצים בכיס אחד, הוי כביצה אחת, והוי מום. וכ"ש אם יש לו כיס א' וביצה א'.
יש לו שתי כיסים ובא' מהן אין רואים ביצה – לת"ק מום.
לר' ישמעאל בידוע שיש לו שנים ול"ה מום.
לר"ע מושיבו על עכוזו וממעך ואם לא יוצא הוי מום.
אם נשחט ונמצאה הביצה השניה בכסלים – לר"ע בשרו מותר, ולריב"נ אסור.
(לכ' ריב"נ הוא בשיטת רי"ש דבידוע שיש, היינו דבוקה למעלה ואעפ"כ אינו מום. ואולי לרי"ש אין נשחט וריב"נ מתיר לכתחילה לשחוט ע"י מיעוך, אלא דס"ל דאם נמצא ה"ז קדשים למפרע ויל"ע).

יד יתירה או חסירה – הוי מום להישחט (כלומר דאינו טריפה).
רגל יתירה או חסירה – הוי טריפה. (דיתר כנטול, ונטול הוי טריפה בין בניטל ירך עם חלל בין בנחתכו מארכובה ולמעלה ואף בבוקא דאטמא דשף מדוכתיה).
רגליו קלוטות כשל חמור, ואף אם סדוקות ורק עגולות.
השחול והוא נשמטה יריכו. לרש"י יצא ממקומו, ולא איעכול ניביה. אבל איעכול, הוי טריפה. (לתוס' יתכן דהוי טריפה גם בלא איעכול). לתוס' היינו שמוטה מבריאתה.
הכסול, והיינו אחת מירכותיו מחוברת למעלה מהכסלים והשניה במקומה מול הכסל.
השרוע, והיינו שרגלו אחת משורבבת (ארוכה) מחבירתה. והיינו מתחילת ברייתה (תוס').

נשבר עצם ידו או עצם רגלו אע"פ שניכר רק בשעת מלאכתו (שצולע בהילוכו).
גלגל עינו עגול בלובן כשל אדם – לאילא הוי מום ולא הודו לו בדורו ואח"כ הסכימו.
גלגל העין השחור דרכו להיות עגול, ול"ה מום.
(המפלת כמין בהמה וכו' - לר"מ אם זכר טמאה ז וטהורה לג, אם נקיבה טמאה יד וטהורה סו, אם ספק טמאה יד וטהורה עוד כו. ומש"כ רש"י לג כוונתו עד תשלום לג מסוף ז).
פיו כשל חזיר – לאילא מום אע"פ דלא שפיד (עגול) רק פריס (שפה ולחי עליונות עודפות על התחתונות), ולא הודו לו חכמי דורו וב"ד של אחריהם הודו (ולכ' היינו דוקא ביש בה עצם).
באדם – הוי מום אף בלא עצם (כדאי' להלן).
ניטל רוב המדבר שבלשונו – לאילא הוי מום (כך שנה ר"י וחכמים שנו רוב הלשון), ולא הודו לו ושוב חזרו להורות כמותו דהוי מום.
לחי התחתון עודף על העליון – בלי עצם הוי מום רק באדם. עם עצם, הורו לרשב"ג דהוי מום.
(מוכח בסוגיא דבזה הודו אף בני דורו דאילא).

מ:

אוזן הגדי שהיתה כפולה – בסחוס אחד, מום. בשני סחוסין, ל"ה מום (ולא איתפרש טעמא לרש"י).
זנב הגדי הדומה לשל חזיר. וסגי בעגול אע"פ דעבה.
חוליה אחת בזנב הגדי או שנים בזנב הטלה – הוי מום. (ור' הונא מתני' אטעיתיה).

פיו בלום ורגליו בלומות – אם מחמת הריוח, אינו מום. מחמת העצם מום.
לפ"א ברש"י מחמת העצם היינו דפנים פיו צר בעצמותיו ורק שפתיו נפתחות, ועצמות רגליו צרות והבשר למטה מרחיב.
ולפ"ב (ע"פ תוספתא) אפ פיו ורגליו נפוחות מחמת רוח שנשבה, ל"ה מום. עצמות נפוחות, מום.
יבלת עם עצם – הוי מום גמור, והיינו יבלת דקרא, בין בעין ובין בגוף.
יבלת בגוף בלא עצם – הוי תלתול בעלמא וכשר.
יבלת בשחור שבעין – הוי מום גמור (דמפריע לראייה) אף בלא שער, והיינו מתניתין.
יבלת בלבן שבעין בלא שער - ל"ה מום כלל וכשר להקרבה. והיינו דתנן אין מומין בלבן.
יבלת בלבן שבעין עם שער – ל"ה מום ולכן אין שוחטין, ומ"מ מגונה ופסול להקרבה.