כרשינא (שיעור נקב לת"ק) – היינו הינדא. והיינו נכנסת ויוצאת (כך משמע דמדמינן למקדח. אמנם למסקנה א"צ ליישוב דמקדח וחיסומו ואפשר דלא איפשטא. ויל"ע).

שדרה וגולגולת שלימים – מטמאין באהל, משא"כ שאר עצמות.
שדרה שנחסרה – אינה מטמאה באהל, לב"ש בנחסרה שתי חוליות, לב"ה חוליה אחת.
גולגולת שנחסרה – אינה מטמאה באהל, לבית שמאי כמלוא מקדח.
ופירש ר' חסדא דהיינו מקדח גדול וחיסומו (נכנס ויוצא), ולמסקנה אין הכרח לזה דגם חיסומו.
לר"מ אליבא דב"ש היינו מקדח קטן של רופאים, ולחכמים אליבייהו מקדח גדול (ודברי ר"ח לשיטתם).
(סלקא דעתיה דר"פ לפרש מקדח קטן כר"מ וקטן מסלע, ולפ"ז הוי מקולי ב"ש, ונדחה).
לבית הלל כדי שיינטל מהחי וימות. ונתפרש (ע"י שמואל או גמרא או ברייתא) דהוא כסלע.
לר' חסדא ור' תחליפא היינו כסלע נירונית, או פונדיון האיטלקי, או מקדח גדול במצב עומד.
(שיטתם היא לפי הנחה דסלע נירונית הוא סלע סתם ומקדח היינו גדול של לשכה. וכעין זה לר"פ).
למסקנה דר"נ היינו כסלע סתם ואינו סלע נירונית, והוא קטן אפילו ממקדח קטן.
(למסקנה, סלע נירונית הוא כמקדח גדול של לשכה, ומקדח של רופאים קטן ממנו, וסלע סתם קטן ממנו).
ונמצא בין לר' חסדא ובין לר"נ הוי מחומרי ב"ש.

מאור שלא נעשה בידי אדם – שיעורו (להעביר טומאה) כדי אגרופו של בן בטיח (כראש גדול).
מאור שנעשה בידי אדם – כמלא מקדח גדול של לשכה (עומד, והיינו כסלע נירונית או פונד' איטלקי או נקב של עול).

לח.
כלי חרס – מטמא רק מתוכו. נטמא מגבו, אינו טמא. (במגע, אבל היסט הזב מטמא).
אם אין לו תוך, אינו מטמא כלל. ואין מדרס בכלי חרס (פירש"י דנשבר, ועי' גה"ש).
כלי שטף (פירש"י כלי עץ) – מטמא רק אם יש לו תוך (איתקש לשק), או כשהוא ראוי למדרס.
כשיש לו תוך – נטמא מגבו בטומאה דאורייתא נטמא כולו, וכ"ש נטמא מתוכו.
נטמא במשקין דרבנן, נטמא תוכו נטמא כולו, נטמא גבו לא נטמא תוכו (ואוגנו וידיו ואזנו).
כשהוא מדרס ואין לו תוך, נטמא אפילו מגבו (הצד שלא משתמשים) ואפי' במשקין, נטמא כולו.
פשוטי כלי מתכות – מקבלין טומאה (לא איתקש לשק).
אוכלין ומשקין – מדאורייתא לא מטמאין כלי, ורבנן גזרו במשקין אטו מעיינות הזב.
על טומאה דרבנן – אין שורפין תרומה וקדשים.

המשך המומין ששוחטין עליהן את הבכור;
הריס (העפעף) של עין – שניקב, שנפגם, שנסדק.
היה בעינו דק. ראה להלן אם צף או משוקע.
היה בעינו תבלול. והיינו לבן הפוסק בסירא ונכנס בשחור.
אם היה שחור הפוסק בסירא ונכנס ללבן – לר' יוסי דתנן כוותיה אינו מום, ולר"מ הוי מום.
(למאי דקי"ל דאין מומין בלבן, ה"ה כל המומים כדאי' להלן לגבי דק).
היה בעינו חילזון הנקרא נחש. או היה בעינו עינב.

לח:

דק שחור – משוקע הרי זה מום, צף אינו מום. בדק לבן - להיפך.
(ברקא, הוי מום, ועי' תוס'. ועיין תוס' אם מום שעובר ע"י רפואה נחשב עובר).
אין אדם רואה מומין לעצמו.

מורה אדם לתלמידיו ותלמידיו מורין (או רואין) לו.
ת"ח שמורה הלכה חדשה הנוגעת לו – אם אמרה קודם מעשה, שומעין לו. אם לאו, אין שומעין.

עוד ממומי העין;
חורוור הקבוע - לר"מ מ' יום, לר"י פ' יום ותנן כוותיה. ובודקין ג"פ בתוך פ' יום.
מים הקבועין. לר"מ פ' יום. לר"י נשחט רק אם נבדק באכילת מספוא לח ואחריו יבש ולא עבר.
אכילה זו, היינו לח הגדל באלו וחצי תשרי, ויבש הגדל באדר וחצי ניסן.
(ומשמע דלזה הכוונה ישנו, לגידול המספוא, ג' חדשים ולא דמאכילין ג' חדשים, ולשון רש"י צ"ב).
ומספקא לן אי מהני רק כשנאכל כל אחד בעונתו או ישמור היבש עד אדר ואז יאכלנו אחר הלח, ולא איפשטא.
ודוקא לח ויבש של שדה בית הבעל, אבל של שדה בית השלחין לא מהני לבדיקה.
אכל יבש ואחריו לח, אינו בדיקה. (וה"ה אכלן כאחד משמע דלא מהני, ויל"ע בכוונת רש"י בזה).