לו.

עד מפי עד לעדות בכור – רב אסי (לגירסתינו) אסר, רב אמי התיר.
רב יימר התיר, מרימר אסר. והלכה דכשר.
"עד מפי עד כשר רק לעדות אשה" – לר' אסי להעיד שמת בעלה, לר' אשי כל שהאשה כשירה.
(לעדות בכור קי"ל כרשב"ג דאשה כשירה ואפילו בתו).

טלה שלא הוחזק שהוא בכור ובא בעליו הכהן ואמר בכור הוא והנה מומו שנפל מאליו (ושואל אם הוא קבוע) – נאמן (הפה שאסר הוא הפה שהתיר. ואע"ג דרוצה היתר שלא ייכשל בקדשים בחוץ, הוי מצי להטיל מום ניכר. ולא נחשב נגד אנן סהדי).
מוחזקין שהוא בכור – אין הכהן נאמן (ולא מהני דהיה יכול להטיל מום ניכר, עי רש"י).
האשה שאמרה אשת איש הייתי וגרושה אני – נאמנת (משום הפה שאסר).
השכיר חמור לחבירו ע"מ שלא יילך בנהר פקוד ומת החמור ואמר השוכר הלכתי אבל לא היה מים – ס"ד דרבא (או רבה) דנאמן במיגו, ומסיק אביי דהוי נגד אנן סהדי.

כהן חבר שטוען שנפל המום מאליו – לר' יהושע נאמן ולר"ג א"נ.
(לרש"י חזר בו ר"י משא"כ לתוס'. ומ"מ פסקו תוס' דאין נאמן).
(השואל הלכות ואגדות – צריך לעמוד. תוס' בשם ירושלמי).

כהן שאמר הראיתי בכור זה לחכם והתירו – נאמן.
(ופירש"י דהיינו אחר שיביא עדים דנפל מעצמו, וא"צ כאן לטעם דמילתא דעבידא לאיגלויי).
כהן שאמר בכור זה נתן לי ישראל במומו – לר' יהודה נאמן (עבידא לאיגלויי). וכן מתנו בפומבדיתא.
לר' ירמיה ב"א א"נ וכן מתנו בסורא. והלכה דנאמן וא"צ להביא עדים שנפל מאליו.
(וכן המשיך רפרם להורות אף דהוי עובדא בחצוף אחד ששיקר).
האומר למי שאינו נאמן קח לי מנאמן או ממעשר – אין השליח נאמן שלקח מנאמן.
(ואף ר' יהודה מודה כיון דמצי לאישתמוטי).

לו:

קח לי מפלוני – נאמן שלקח ממנו. (ואף ריב"א מודה, כיון דאית ליה תובע).

ישראל שאמר בכור זה נתתי לכהן במומו – נאמן לכו"ע. ואפי' נתן טלה קטן והגדיל כשמעיד.

ישראל המראה בכור לחכם – במומים שאין מובהקין אין רואין אלא אם חכם עמו.
במומין מובהקין (כגון שרוע), רואין בלא כהן.
ראוי להראות מום לחכם אף במום מובהק. מפני כבודו של חכם.
כהן המראה מום מלידה – א"צ עדים. ואם הוא ספק ישראל, באינו מובהק אין להורות לו משום הנ"ל,
אבל במובהק, א"צ לברר אם הוא ישראל או כהן וכנ"ל.
פסקו תוס' דאין לשחוט בכור בלא התרת מומחה או שלשה, אף במום מובהק.

מום במעשר בהמה - הכל נאמנין דנפל מאליו.
(רש"י פירש בספק מעשר כגון קרא לתשיעי עשירי דאין קרב, וצ"ב מדוע ל"פ בכל מעשר).
לכוון שהעשירי יהא בעל מום - אסור. להטיל מום בכל העדר קודם מעשר – מותר.

הוראה במומי בכור – כשיש מומחה, מתירין רק על ידו.
כשאין כאן מומחה – לת"ק מתירין על ידי שלשה בני בית הכנסת. אבל רק מומין מובהקין.
ולר' יוסי אין מתירין בלא מומחה. והלכה כת"ק.
והיינו בין בזמן הזה, ובין בחו"ל אף בזמן הבית (עי' תוס').
(בכורות חו"ל שבאו תמימים – י"א דקרבין וקי"ל דאין קריבין).

התרת נדרים כשאין חכם (כגון ר"נ) – לת"ק בג' הדיוטות. וכן הלכה.
לר' יהודה בתנאי שא' מהם חכם קצת והשנים מסברי להו וסברי.
(מומחה וחכם – פסקו תוס' דהיינו מופלג בחכמה וא"צ סמוכין.
ועוד פסקו שבזמנינו אין מי שיכול להתיר ביחיד בכור ונדר ולדון בממונות ביחיד).