מבואר בגמ' כאן דאין רואין בכור של ישראל אא"כ כהן עמו, ומפורש בגמ' וברש"י הטעם, דחיישינן שמא אחר שיתיר לו החכם הבכור לאכילה, לא יחוש לגזילת הכהן ויאכלנו בעצמו.
ויש להסתפק אי החכם המתיר עצמו הוא כהן אי מהני בכה"ג להחשב ככהן עמו. והנה בביצה (כז:) גרסינן: ההוא גברא דאייתי בוכרא לקמיה דרבא אפניא דמעלי יומא טבא, הוה יתיב רבא וקא חייף רישיה, דלי עיניה וחזייה למומיה. א''ל זיל האידנא ותא למחר. כי אתא למחר, אמר היכי הוה עובדא. א''ל הוה שדיין שערי וכו'. (רוב הסיפור אינו נחוץ לענייננו). ופירש רש"י שם: ההוא גברא - כהן היה. ע"כ. ונתקשה שם המהר"ם שיף מנ"ל לרש"י הא, הרי גם ישראל צריך לשאול על מום בבכור. וכן נתקשה הרש"ש שם, ותירץ ע"פ גמרין דאי ישראל הוה, הא אין מראין בכור לישראל אא"כ כהן עמו.
והנה רבא לפירוש רש"י בחולין (קלג.) היה כהן. וא"כ מוכח מכאן דהחכם עצמו לא מועיל לעניין זה. והטעם י"ל ע"פ מ"ש בחולין (מד:) דהחכם שהורה היתר בבהמה מן הדין רשאי ליקח, אבל אמרו חכמים הרחק מן הכיעור וכו', ומייתי עלה הא דרב חסדא דאי הוה שרי בוכרא לא שקיל בישרא מיניה, וכן רבא עצמו שאלתהו בתו של ר"ח על מעשה שהיה שם היאך קנה לעצמו ממה שהורה בו. ועי' בחולין (קמא:) וליחוש לחשדא כו' ע"ש. וא"כ, כיוון דכל עניין כהן עמו הוא משום שלא יגזלהו, כאן שהחכמים בלא"ה נוהגים סלסול בעצמם שלא ליהנות ממה שהורו הם עצמם, לא מהני לעניין זה.
אמנם ידוע דרש"י עצמו בר"ה (יח.) סתר עצמו בזה וס"ל דרבא לא היה כהן, וכ"ד התוס' בחולין שם, והדברים עתיקים. וא"כ ליכא למפשט ספיקא דידן מגמ' דביצה.

ואי לאו קרא, בעינן סברא.