לד.

למכור בתו לשפחות אחר אישות – לר"ע אינו רשאי לר"א רשאי.
לשפחות אחר שפחות – לר"א אסור (לא נתפרש להדיא דר"ע מודה).

אינו מתכוון – רב אוסר כר' יהודה ושמואל מתיר כר"ש.
לשמואל פשיטא דהלכה כר"ש דמתני' להתיר הקזה בכל מקום, מדין אינו מתכוון.
ופסק שמואל דהלכה אף כר"ש דברייתא דשוחטין על אותו המום שעשה.

הצורם אוזן בכור – לר"א לא ישחוט עולמית, לחכמים ישחוט על מום אחר כשיוולד.

לד:

היתה לו בהרת ונקצצה – טהור.
קצצה במתכוון – לר"א כשיוולד לו נגע אחר יטהר ממנו.
ובעי ר"פ אי מיד כשנולד נגע נטהר מהראשון (אלא דצריך ליטהר מהשני) או רק כשנרפא השני.
ונפ"מ בחתן או ברגל שאין רואים את השני אי טהור בינתיים, ולא איפשטא.
לחכמים (אם כשקצץ היתה הבהרת כגריס) אין נטהר לעולם עד שתפרח צרעת בכולו.
חתן שנראה בו נגע - נותנין ז' ימים לו ולאיצטליתו ולכסותו. וכן לכל אדם עד סוף הרגל.
נותנין, היינו שאין הכהן רואה וממילא לא נטמא.

צורם אוזן בבכור ומת – לא קנסו בנו אחריו. (רש"י פירש לר"א דל"א לא ישחט עולמית, ולכ' ה"ה לחכמים דישחט על אותו המום ויל"ע).
מוכר עבדו לגוי ומת – קנסו בנו אחריו לפדותו. (בלשון את"ל, והיינו משום דכל יומא מפקע ממצוות).
כוון מלאכתו במועד ומת – לא קנסו בנו אחריו (דלא עבד איסורא, ולמסקנה א"צ לזה).
שדה שנתקווצה בשביעית – תיזרע למוצאי שביעית.
נטייבה (זבל לרש"י וחרישה כפולה לתוס') או נדיירה בשביעית – לא תיזרע למוצאי שביעית.
הטיבה ומת – בנו זורעה.
טימא טהרותיו של חבירו במזיד ומת – לא קנסו בנו אחריו (למאי דקי"ל היזק שא"נ לש"ה).