פרק עד כמה

ישראל חייבין לטפל בבכור משנולד קודם שיתנוהו לכהן.
עד כמה – בדקה לת"ק ל' יום לר' יוסי ג' חדשים. בגסה נ' יום.
אמר לו הכהן בתוך הזמן תנהו לי – לא יתן, משום כהן המסייע בבית הגרנות.
היה בעל מום ואמר הכהן תנהו לי שאוכלנו – מותר.
בזמן המקדש אמר הכהן תנהו לתם שאקריבנו – מותר.
אכילת הבכור – עד תום שנתו. בין תם בזמן המקדש ובין בעל מום.
נולד מום בתוך שנתו – רשאי לקיימו עד סוף שנתו. נולד לאחר שנתו – רשאי לקיימו רק ל' יום.

הכהנים המסייעים בבית הרועים – אין נותנים להם בכורות.
הכהנים והלויים והעניים המסייעים בבית הגרנות – אין נותנין להם תרומה ומעשר ראשון ומ' עני.
כהנים המסייעים בבית המטבחים – אין נותנין להם מתנות (זרוע לחיים וקיבה).
ואם עשו כן – חיללו, ושיחתו ברית, וקרובים לעון מיתה (ראה תוס'), אבל לא קנסו לשוב ולתרום.

כז.
מותר לבעלים לקבל טובת הנאה מישראל כדי ליתן תרומה לכהן.
כגון ישראל שהפריש תרומה מכריו ונותן לו ישראל סלע כדי שיתן התרומה לבן בתו כהן.
ודוקא קדושת הגוף כתרומה, אבל קדושת דמים כמתנות (הזרוע וכו') או בכורות – אסור.
מתנות – הכהן אוכלן צלי ובחרדל. ישראל שקיבל או לקח ממנו – אוכלו כמו שירצה.
(בש"מ הביא גירסא בגמרא מהתוספתא דרשב"א מתיר אף מתנות).

תרומת חוץ לארץ;
אין בה משום כהן המסייע בבית הגרנות (ומותר ליתנה לשמשו הכהן).
ומותר לבטלה ברוב כדי שיאכלנה כהן בימי טומאתו (ולרש"י אף זר).
רמי בר חמא היה מערב שני יין של חולין בא' תרומת חו"ל, ונטל א' (בימי טומאתו), ובכל פעם שבא ליטול היה מכניס א' ונוטל א'. (ועי' כ"מ שציין המסוה"ש בביאור ענין זה).
אוכל והולך אחר כך מפריש.
אסורה באכילה רק למי שטומאה יוצאה מגופו (כגון זב וזבה נדה בעל קרי) אבל לטמא מת ושרץ מותרת (עי' בסמוך).
ובנגיעה – מותרת לכל הטמאים (ומ"מ נזהרים מנגיעה כמה שאפשר. רש"י מהא דריש מסא).
נדה – מפרשת חלה, ומאכילה לכהן קטן (לשאילתות דוקא קטן שלא ראה קרי ולרש"י ה"ה גדול לאחר טבילה לטומאת קרי).
אם אין כהן קטן (או טהור לרש"י) – נוטלת חלה זו בראש הכלי וזורקת לתנור, ומפרשת חלה נוספת והיא נאכלת לטמאים.

כז:
טמא מת בתרומת חו"ל – הזאה והערב שמש א"צ, ולרב צריך טבילה וקי"ל כשמואל דא"צ (תוס').
טמא שרץ בתרומת חו"ל – א"צ הערב שמש, ומחלוקת לגבי טבילה והלכה דא"צ.

הבכור נאכל בתוך שנתו שלו, ולא מסתיימת שנתו בא' תשרי. וכן קדשים שנאמר בהם בן שנה.
הבכור נאכל לשני ימים ולילה אחד כשלמים. (התודה ליום ולילה, וחזה ושוק כשלמים ותודה).

כח.
הבכור ניתן לכהן אפילו אם הבכור בעל מום.
נולד מום בתוך שנתו – נותנין לו עד סוף שנה ולא יותר (ול"ב דר"א איתותב).
נולד מום אחר שנתו – נותנין לו ל' יום (השבת אבידה), וכן פחות מל' יום עד סוף שנתו משלימין לו.
כל זמן שלא נפל בו מום – בזמן הזה רשאי לקיימו אפילו כמה שנים. (רש"י. לתוס' לכ' זה פשיטא, אלא א"כ קמ"ל דא"צ לכנוס לכיפה כבשאר קדשים בזמן הזה).
נפל בו מום ואין חכם קרוב – רשאי לקיימו כמה שנים ואין חייב לטרוח להוליכו למקום רחוק. תוס'.
בעל מום ביד ישראל ולא מצא כהן והגיע שנתו – לרש"י שוחטו ומולחו ומשמרו לכהן, ולתוס' א"צ לשוחטו, ורק הכהן עצמו חייב לשוחטו בסוף שנתו או אחר ל' יום אף שא"צ לבשר.